נגרין יצחק וסולצ'י
הגיגים וזיכרונות - מלים שרוצות לגעת...
מתוך דברי ההספד שכתבה יהודיהת אלקלעי ז"ל [האחות הצעירה של חיים נגרי ]
יום ה' בשבוע י"ח בשבט תשנ"ט, ליווינו את אחינו חיים לדרכו האחרונה.
את סיפור חייו של אחינו חיים , אני יודעת חלק משמיעה וחלק לא מבוטל מאז שעמדתי על דעתי.
חיים נקרא על שם סבי, אבי אבי ,חיים נגרי, והוא הבן הגדול מתוך ארבעה בנים, אחרי שתי בנות גדולות ממנו, ושתי בנות צעירות ממנו.
משפחתנו נולדה וגדלה ביוון, בעיירה קסטוריה. משפחה ענפה, דודים דודות וצאצאים רבים מלוכדים ואוהבים. אחי נחשב לילד צייתן תלמיד חרוץ ויד ימינו של אבא. בשנים ההן אבינו התפרנס מרוכלות, סחורתו הייתה בדים, אותם העמיס בתוך שקים גדולים ומעל גבי סוס הגיע ממקום למקום לפי בקשות של לקוחות. לא פעם נלווה אליו חיים. בחורף כששלג כבד כיסה את דרכם והקשה את החזרה הביתה, נשארו ללון בכפרים ששם שהו.
עם השנים התפתחה מערכת יחסים יפה בינם לבין המארחים והם הרגישו עצמם אורחים רצויים.
את הכסף שאבינו גבה מלקוחות הוא החביא מתחת לאוכף של הסוס שחיים רכב עליו. הוא נראה כילד, הם רכבו זה אחר זה. לפעמים בדרכם נקרו שודדים, לסוס עם הנער הניחו להתקדם, ואת אבי "בדקו" היטב.
בקיץ 1933 בשעה ששהה חיים ברחוב, טייל כדרכם של נערים, רדפו אחריו נערים יוונים ואמרו לו, "אתה יהודי סופך קרב וגם של כל מקורביך". אחי בא הביתה נסער, ודיבר בקול נחרץ "לי אין כאן יותר חברים, אם אלה חברי, רוצה אני לנסוע ,לארץ ישראל ואלמד במקווה ישראל" זה היה חלומו.
אחותנו רחל, שהייתה גדולה ממנו, קפצה על "הטרמפ" ואמרה שהיא מתלווה אליו , היא תבשל ותכבס לו וכך יהיה צידוק להצטרפותה...
ההורים הבינו מיד שיש פה החלטה נחושה ואין מנוס ממנה... אבל איך וכיצד ישלחו ילדים לסוף העולם ??
תוך ימים התארגנו לנסיעה, לקחו איתם מעט בגדים לכל אחד, ארזו את הכל בתוך ארגז עשוי עץ מצופה בחלקי עור גדי המחוברים בפסי פח כמו פרזול עם מכסה ומנעול. על המפתח אימי שמרה מכל משמר.
הם נפרדו בלב כבד מכל המשפחה ביון ועלו על אניית משא המובילה קמח. הפליגו לארץ בתנאים של אז...
ירדו בנמל יפו והתמקמו בבית העולים שברח' העלייה בת"א. שבוע אחד הספיק להם לשבת באפס מעשה. בקדחתנות חיפשו קורת גג לראש ופרנסה לפיות. מבית העולים עברו למגדיאל.
במושבה מגדיאל חיו אז עולים מיון ,סלוניקאים שעבדו בחקלאות, התפרנסו מעבודה בפרדסים וחליבת פרות במושבות שבשרון וחיו באופן קואופרטיבי.
מבני משפחתם שנותרו בגולה לא שמעו דבר, כי פרצה מלחמת העולם השנייה, ובין כל ששת המיליונים נספו גם 150 נפשות המקורבות למשפחת הורי, לולא אחי חיים ורעיון העלייה שלו היו נספים גם הורי וכל בני משפחתם.
במגדיאל התארגן גרעין התיישבותי מצעירי יון , ביניהם חיים אחינו, והקימו את הישוב צור משה במסגרת יישובי "חומה ומגדל". חבורה זו זכתה לכינוי "הפלוגה". בפלוגה חיו אז כעשרים אנשים רובם רווקים.
הישוב כלל צריף למגורים ומגדל לשמירה.
הורינו וכל בני המשפחה נשארו במגדיאל, ואילו חיים עבר לגור בצריף עם כל חברי הפלוגה, ביום עבדו בחקלאות ובערב שמרו, העבודה הייתה בפרדסי הסביבה ובאדמות הפלוגה.
בשנת 1939 נבנו עשרים הבתים הראשונים ובשנת 1940 חולקו הבתים לחברי הפלוגה.
הסוכנות קבעה תנאי מעבר לבתי הקבע, אליהם יעברו רק זוגות נשואים או זוגות שיתחתנו תוך חצי שנה. רווקים לא יוכלו לעבור אליהם.
חיים לא יכול היה לעבור לבית שאמור היה לקבל, לכן דאג להעביר את הורינו וכל בני המשפחה ממגדיאל לצור משה . בבית מספר 13 בשורה גרנו אנחנו בשני חדרים, מטבחון ומרפסת פתוחה, שירותים ייבנו בעתיד, בינתיים שימשו אותנו שירותי חצר,[ מעניין שהיינו נקיים ויפים...]
את הרעיון של הקמת המושב הגה משה קופינאס ז"ל ולכן המושב נקרא על שמו. מיקומו של המושב היה בדרך המובילה מזרחה מהכביש הראשי המוליך מפ"ת בואך בית ליד .על אם הדרך סמוך לפרדסי עבדול קרים . שם נרכשה אדמת הכפר, בו נבנו במרחקים שווים,20 בתים , בתי מגורים ,תואמים, קטנים לבנים.
הורים ושבעה ילדים חיינו בשמחה בבית שנמתח כמו גומי כשהבאנו חברים הביתה והיה מקום לכולם. וסיבה נוספת האוכל טעים שאמנו בישלה כל השבוע.
בצור משה, בטרם מתחו את צינורות המים וטרם חפרו באר ובנו את בריכת המים הראשונה המתנוססת במרכז הכפר, הביאו את המים מקדימה בתוך חביות גדולות מעל עגלה רתומה לסוסים. וחיים אחינו היה אחראי על המים, ועל החלוקה וגם על הסוסים.
בשנת 1945 פוגש אחינו חיים את חברתו לחיים קלרה ומקים משפחה. מכיוון ששיכן את הוריו ואחיו בבית שקיבל נותר ללא בית לכן בתחילה גרו במושב בחדר ששכרו אצל משפחת חולי. לימים הם עברו לתל אביב כשקלרה עמדה ללדת, גרו בשכונת שפירא, חיים עבד אצל קבלן רשת ביוב בת"א, עבודה ידנית שכללה חפירות ומתיחת צינורות מתחת לפני הקרקע, בקושי ראה את אור השמש, לעת ערב שב הביתה אל אשתו האהובה ואל הרך הנולד איציק. כך חלפו כארבע שנים חיו בתא ובינתיים בעיר הגדולה נולדה בתם סימה.
אבינו נהג לערוך קניות בת"א ובהזדמנויות אלו נהג גם לבקר מכרים בעיר. באחד הביקורים הוא הלך לראות במה עוסק בנו. אחינו חיים נמצא בתחתית בור , בו ניקוו מים, דמותו של אבינו השתקפה למטה. חיים הביט למעלה ומבטיהם נפגשו. "עד כאן בן" אמר אבינו. הוא סבר שחיים ומשפחתו יעברו למושב , כאן מרחיבים את המושב, מתווספים משקים ובכל משק הסוכנות בונה צריף למגורים ובאדמה יגדלו גידולים והיא לא תבייש את עובדיה...
וכך היה...מכאן מתחיל פרק של ביסוס המשק חקלאי של אחי וגיסתי . במושב המשפחה מתרחבת, נולדה הבת השלישית שולה. הילדים לומדים בחריצות רבה ובשעות הפנאי עוזרים במשק.
בנוסף, אחי עושה גם עבודות מזדמנות, כמו חלוקת לחם בבתים ,חריש עם הפרדה במשקים אחרים והובלות עם הפרדה.
במשק אחרי הפרדה הלכה גם האישה, פעם מחזיקה במושכות ופעם במחרשה תלם אחר תלם בנו יחדיו בית למופת משק לתפארת וגידלו ילדים ומהם נולדו שבעה נכדים, ובלי עין רעה ראה אחי נחת מפרי עמלם הקשה.
יהי זכרו ברוך!
תמונות:
