דורף אשר ובלומה

 אשר דורף נולד ב 19.2.1914 , בטרנוב, פולין.

 

כינויו היה זיגו. 

הוא היה בעל השכלה של  ישיבה ולימודי מנהל.

בחו"ל היה חבר בתנועה חלוצית. ועלה לישראל בשנת 1937, מתוך ציונות.

הוא הגיע לארץ כרווק.

הוא הגיע מפולין ליפו ושם להכשרה במגדיאל.

לפני העלייה לצור משה התגורר בשאר יישוב.

כשהגיע לצור משה כבר היה נשוי עם בת.

 

בשנת 1947 נשלח אשר על ידי ברית פיקוח להיות מנהל חשבונות במושב.

המשפחה הייתה המשפחה האשכנזית הראשונה במושב שהיה מושתת  על יוצאי יוון

תורכיה ובולגריה.

 

מאת לובה:

 

דורף אשר נולד ב-19.2.1914 בעיר טרנוב אשר בפולין. למד בגימנסיה מקצועית והצטרף לנוער הציוני. אשר עלה ארצה ב-1937. עם עלייתו לארץ הצטרף למגדיאל (שיהיה קיבוץ ליד רמתיים), שם עבר הכשרה ועבד בפרדסי השרון בחקלאות , כחלוץ.

שם פגש את אשתו, בלומה, לבית פרסלר.

בלומה נולדה בפולין בעיר קולומיה (כיום באוקראינה) ב-16.6.1915, ועלתה לארץ ב-1937 להכשרה בחקלאות. היא נשלחה למגדיאל שם עבדה בפרדסים בקטיף ובמיון תפוזים.

הם נישאו ב-1939 ונסעו לפולין לבקר את משפחותיהם, אך לא הספיקו היות ופרצה מלחמת העולם השנייה ופולין נכבשה ע"י הגרמנים וכל אזרחי החוץ נשלחו חזרה לארצותיהם.

 

לאשר ובלומה היה דרכון בריטי (בתקופת המנדט הבריטי בארץ). עם בואם נשלחו ע"י תנועת המושבים לקיבוץ דפנה. אשר עבד בהטיית הדן להשקיית הקיבוץ. שם, שניהם חלו בקדחת וכשלאשר התפוצץ האפנדציט, נאסר עליו לעבוד עבודה גופנית ואז נשלח ע"י "ברית פיקוח" לעבוד בשאר ישוב כמנהל חשבונות (מקצוע אותו למד בחו"ל). משם נשלחו לצור משה אליה הגיעו בשנת 1947.

 

בשנת 1947 נשלחו הוריי משאר יישוב למושב צור משה. אל המושב הגיעה משאית שנהגה היה שלמה יהודה.

בבואם למושב , ביתם לא היה מוכן ולכן הם נשלחו לגור "בינתיים" ברפת של משה סולמה.  למשה ומרים סולמה לא היו ילדים, ולעיתים הרעשים שעשיתי בשעת משחק הפריעו להם. לילי מיטרני באה לשחק איתי וקטפנו פירות מהבוסתן של סולמה. הבוסתן של סולמה היה ידוע ומוכר לכל חברי המושב. היו בו כל פירות הגן שקסמו לבני הנעורים, ש"לקחו" משם פירות מדי פעם.

 

אברהם אשכנזי סיים בינתיים לבנות את ביתנו , שכלל חדר, מטבח ושירותים- בבית ברחוב פלורנטין. הייתה זו נחלה של משק עזר והיו בה כ-3 דונם. עד מהרה שתלו הורי קלמנטינות , גויאבות, שזיף, תפוח ולימון. אבי, אשר עבד במזכירות המושב כמנהל חשבונות ואימי עבדה במשק שאחיו נוספו גם עיזים ותרנגולות ומאוחר יותר גם ברבורים.

 

אני, לובה, סיימתי גן וביה"ס, למדתי גם בתיכון "טשרניחובסקי" בנתניה ולאחר מכן למדתי בסמינר "לוינסקי". התחלתי לעבוד ב-1962 בביה"ס בצור משה. המנהלת , רחל גרציאני, הייתה המורה שלי בכיתות א' ו-ב'. באותה שנה נישאתי לאריה יהודה – הבן של הנהג שהביא אותנו למושב , והוא תמיד אמר:" לא ידעתי שהבאתי לי כלה".

אנחנו היינו המשפחה האשכנזית היחידה במושב. אמא של אריה, דינה יהודה, נולדה ברומניה וכך נוצר קשר טוב ביניהם והם עזרו לי אח"כ בגידול הנכדים.

 

נולדו לנו 2 בנים, שלומי- שסיפר לאחר ביקור בגן הילדים :"איש זקן קילל אותי וקרא לי ווזווז", ואח"כ רון.

אריה עבד כנהג של המושב ,כמו אביו, ואני המשכתי ללמד מתמטיקה בביה"ס.

ב-1989 נפטר אשר, אבי, ואימי נפטרה 6 שנים אחריו.

ב-1990 פקד אותנו אסון נוסף כשבננו רוני נהרג בתאונת דרכים עם האופנוע , עליו נהג, כשחזר מבירנית, בה שירת כחייל.

אריה ואני גרים עד היום בנחלת בעלי המקצוע ברחוב הפרדסים.

שלומי , בננו, גר תקופת מה במשק של הורי ואח"כ עזב את המושב וגר בנתניה.

לשלומי 3 ילדים: עידן, שרון וירין.

 

 

 

הייתי בת יחידה, מאוד קשורה לאבי, אשר. היינו משתובבים , משחקים וחברים מאוד טובים.

יום אחד, גיליתי ארנק לבן מוסתר בין מצעי המיטה . כילדה סקרנית פתחתי אותו וגיליתי תעודות שונות כתובות בפולנית. ניגשתי לאבי וביקשתי שיספר לי מה מצאתי. התברר לי שאלו תעודות הבגרות של שני הוריי מסיום לימודי הגימנסיה בשנת 1937. היו מקופלות שם עוד שתי תעודות גירושין של אבי ותעודת הלידה שלי משנת 1943. כמובן שהופתעתי ואמרתי לו :"למה לא סיפרת לי שאמא אינה אשתך הראשונה"? לשמע כעסי התיישב אבי וביקש שאקשיב.

 

אלו הן תעודות פיקטיביות בעזרתן העליתי מטרנוב עירי שתי בחורות. האנגלים אסרו על היהודים לעלות ארצה, אבל הרשו איחוד משפחות. כך עלו אותן בחורות ארצה ברישיון ועם עלייתן "התגרשו" מאבי ופנו לדרכן. לא היה לו קשר איתן היות והיה עסוק כחלוץ-חקלאי שעבד בשדות דפנה. 

כמובן שפרק זה בהיסטוריה  היה ידוע ושמחתי מאוד על כך שאבי עזר בהעלאת יהודיות נוספות ארצה והצילן מזוועות השואה בפולין.

 

תמונות לצפיה: