מור עזרא ועדינה
1976-היום, עזרא ועדינה מור והילדים-אסף, נוגה ומיכאל
עזרא ואני אנשי חינוך עם רקע חקלאי .
עזרא גדל בכפר מנחם ואני, עדינה,בגן שמואל, "שמוצניקים" למהדרין .
דוגלים בסוציאליזם, חיבור לאדמה, שייכות והשתייכות ,
אוהבי זמר עם "התמחות" בשירים רוסים.
עזרא עבד במוסד "בית הנער" לנערים עוברי חוק בעין ורד.
אני עבדתי בהדרכה. ריכזתי את הנוער בעין ורד וישובי הסביבה.
אך טבעי היה שנרצה ונשאף ככל יכולתנו לקנות משק.
החולם לעבד את האדמה ולחיות ממנה הניע אותנו ודרבן לחפש בכל ישובי הסביבה
בשרון הדרומי, בשרון הצפוני ובהדר השרון (
לימים הפכו מועצה אזורית לב השרון)., ללא הצלחה.
בלית ברירה החלטנו לרכוש בית ב"נאות השרון" שהיא שכונה בפרדסיה
מוקפת שדות (מי זוכר היום). רגע לפני בחתימה ביקשנו לראות את ביה"ס
בצור משה. כדי להגיע אליו עצרנו ולקחנו טרמפ את חברת המושב -טובה כהן.
עזרא מיד שאל האם ישנם משקים למכירה במושב.
טובה כהן השיבה:"כן. יש אצל סולמה ואני אראה לך אותו".
נפגשנו עם רחל גרציאני, מנהלת בית הספר, שקיבלה אותנו במאור פנים,
סיפרה על תולדות בית הספר מיום הקמתו.
סיירנו בכיתות ולאחר שבית הספר הניח את דעתנו, הגענו למשק 19.
הבית הקטן, הנגרייה, הלול , עצי הפרי והפרדס מסביבו, שבו את ליבנו.
משה סולמה ישב בכניסה לביתו על שרפרף קטן, כורך חוטים וחבלים לכדור
כדי שלא יהיו בהם קשרים בסבלנות קשר חוט לחוט וכורך.
שמחנו לקנות את המשק ומאוד הצטערנו שעליו לעזוב.
משה סולמה איש מיוחד, עם סיפור חיים מיוחד.
חבר הפלוגה שמיום עלייתה לקרקע לא עזב אותה בטוב וברע.
דבק בביתו – הוא מבצרו. כבוד הוא לנו לגור בביתו.
בשנת 1976 הגענו לצור משה עברנו ועדת קבלה, הבאנו תעודת יושר מהמשטרה
ומבחני גרפולוגיה. התקבלנו בזכות היותנו אנשי חינוך דווקא.
מיידית השתלבנו בפעילות המושבית. אני בחיסוני עופות ,
ענף די גדול במושב באותם זמנים. עזרא, כמאמן ספורט , ועדת תרבות
והפעלת הפרלמנט שהוא מוסד חברתי תרבותי וכיום גם בוועד האגודה,
ואני לאורך השנים פעילה במועצת הנוער, ועדת ביקורת , חברת ועד האגודה
החקלאית , ועדת גמלאים, בוועד המוניציפאלי וכיום בוועדת תיעוד מורשת צור משה.
משאת נפשנו להפוך לחקלאים לא הייתה קלה. שתלנו אבוקדו, אפרסמונים,
לימונים ובחלקה ב' זרענו אבטיחים.
את האבטיחים גנבו יומיים לפני הקטיף.
האפרסמון שנשלח לבית אריזה "מור" במושב משמרת- יצא שכרו בהפסדו.
באבוקדו לא היה רווח. מה שהחזיק את המשק היו הקלמנטינות ,
הלול וכמובן העבודה בחינוך מחוץ למושב.
הפיצוי לקשיים היו החיים בקהילה , החגים המשותפים, העזרה ההדדית,
המקהלה, ההוויה הבלקנית, שפת הלדינו ועץ הזית העתיק בחצר.
היום הדור השני מתרוצץ ומטפס על עץ הזית ואני יושבת במרפסת וכורכת חוטים לכדור.
תמונות:
