קבליס אליעזר ורחל

אחרי שניצלנו מרדיפות הנאצים הארורים, חזרנו לביתנו שבאתונה. כעבור כמה שנים, החליטו הוריי לעלות לארץ ישראל.

אבי, אהרון קבליס, נולד למשפחת יוצאי ספרד בעיר טריקלה, שבמרכז יוון. אמי, רחל חיים, לימים קבליס, נולדה באי קורפו שביוון, להורים יוצאי איטליה. שפת האם של אמי הייתה איטלקית.

אני, אליעזר, הבן הבכור, נולדתי בתחילת מלחמת-העולם ה- 2. אחי, מיכאל ז"ל, נולד כשנה וחצי אחריי ואחותי, לואיזה (עליזה) נולדה מעט לפני סוף המלחמה.

בשנת 1950 עלינו כולנו לארץ. עם הגעתנו, הועברנו ל"שער העלייה" בחיפה למרכז הקליטה. (למיטב זיכרוני, שהינו שם כחודש). באותם ימים, אמי רצתה מאוד לעבור לעיר תל-אביב, שם גרו אחיה ומשפחתו, אשר ניצלו אף הם מידי הנאצים.

ממרכז הקליטה בחיפה הועברנו למחנה עולים פרדסיה, וזאת מבלי שכלל ידענו שאנו מתקרבים למושב צור-משה. לגמרי במקרה, הגיע לידי אבי מידע מאחד ממכריו, אשר אמר לו ש "יש מושב מעבר לכביש, בשם צור-משה, שנוסד על-ידי עולים מיוון. ממש למחרת, הלך אבי לצור משה ומצא עבודה שם, בחפירת תעלה להנחת צינור מים מרכזי, לאורך מה שקרוי כיום רח' פלורנטין. כמה ימים לאחר מכן, אמי ביקשה ממני שאביא אוכל לאבי בזמן עבודתו במושב, ובעצם זאת הייתה ההיכרות הראשונה שלי עם המושב.

אני זוכר שהתאהבתי במקום ממבט ראשון.

הכל סביב נראה ירוק, היו בו מים צוננים, חולות ומרחבים פתוחים ואנשים דוברי יוונית, שעבדו יחד עם אבי. בין האנשים הראשונים שפגשתי, היו ויקטור זקר – אביו של דניאל זקר, יעקב משיח – אביו של שלמה משיח, יצחק (זכו) אשכנזי, שמואל נחמיאס, אוסקר רודר ואחרים.

כעבור זמן קצר התקבלנו לצור-משה והוכנו עבורנו צריפונים מפח, שבהם גרנו. הצריפונים היו ממוקמים היכן שנמצא היום רח' הפרדסים, מביתו של ניסים פוליקר ועד ביתם של יהודה ורחל כהן. הצריפונים היו בנויים כך, שלא הייתה אחיזה כלשהי עם הקרקע. אני זוכר, שבחורף הראשון, כאשר נשבו רוחות חזקות וירד גשם, רוב הצריפונים עפו ואנשים נותרו ללא קורת גג. באותו לילה, אני זוכר שאנשים טובים אירחו אותנו ואת משפחת טרבולוס. אלה היו מלכה ויעקב משיח, שגרו מולנו בצריף "שוודי" של שני חדרים וחצי. ישנו שם כ- 15 נפשות, עד שבנו לנו בתים קטנים בני שני חדרים.

הבתים האלה מוקמו, בין היתר, היכן שנמצאים היום הרחובות "החורשים", ו"הדקלים". אני זוכר שהיו במקום מלא קוצים, עשבים ונחשים, ועבדנו יחד, כל המשפחה, עם טוריה, כדי לנקות מסביב. לא היה חשמל ובקושי שהיו מים. השירותים והמקלחת היו מחוץ לבית במבני עץ ובטון.

מספר שנים לאחר מכן, הונחו צינורות מים לחקלאות ומאוחר יותר חוברנו לרשת החשמל. החקלאות לא הספיקה לפרנסת המשפחה (עיקר החקלאות היה גידולי גזר, חצילים, כרוב, קולורבי, ומאוחר יותר גם בוטנים ותפוחי-אדמה). באותה עת המצב היה מאוד קשה, קשה עד-כדי כך, שלאחר כשש שנים, נאלצו רוב המשפחות, שהגיעו אתנו מהפחונים, לעזוב את המושב. מהרחוב שלנו (החורשים), נותרו רק משפחתי, משפחת שוחמי, משפחת זלמה ומשפחת שלם יוסף.

אני חושב שהשנה הייתה 1957, אולי 1958, כאשר התחלנו לפתח את המשק החקלאי שלנו. הקמנו רפת ולולי תרנגולות קטנים וגידלנו בוטנים ותפוחי אדמה. מאוחר יותר, אף נטענו עצי פרי-הדר והגדלנו את הלולים. אני זוכר איך אחי מיכאל ואני חלבנו את הפרות ברפת. הרפת שנסגרה אחרונה במושב הייתה של משפחתי. יש אפילו אנשים שזוכרים עד היום, שהיו באים לקנות מאתנו חלב.

את משפחתנו אפיינה אחדות מיוחדת ששררה ביננו, והדבר בא לידי ביטוי בהתחשבות ובעזרה ההדדית בכל התחומים.

לאחר שסיימתי את בית-הספר היסודי, למדתי בבי"ס מקצועי "אורט לייבוביץ'" בנתניה. לאחר שסיימתי ללמוד, עבדתי כמה חודשים, עד הגיוס לצה"ל. עם שחרורי מצה"ל עבדתי במקצוע עיבוד שבבי ומכניקה, שאותו למדתי. התפרנסתי בכבוד ואף במהרה קודמתי לתפקיד ניהולי במפעל בו עבדתי. בסיום יום העבודה במפעל, הייתי עוזר לאבי בעבודות המשק.

אחי, מיכאל, נישא ללאה, מבנות המושב, ונולדו להם שלושה ילדים: רוני (אהרון), טלי וצחי. לאחר כשנה, התחתנה אחותי עליזה עם אברהם אשכנזי ז"ל ועברה מהמושב לגור בנתניה. נולדו להם שני ילדים: אורלי ושי.

בשנת 1961 הכרתי את רחל, בת לזהבה (גולדה) אברבוך, ילידת רוסיה ולחיים (הנרי) נבון, יליד בולגריה, שהגיעו לארץ בשנות ה- 30 למאה ה-20. לאחר הגעתם, התמודדו עם כל הקשיים והמאורעות שהיו אז בארץ-ישראל. רחל היא ילידת 1944 ובהיותה כבת שנתיים עזבה משפחתה מנס ציונה למושב בית הלוי. הם קיבלו משק חקלאי ועזרו בבניית המושב, יחד עם חברים יוצאי בולגריה.

לרחל שתי אחיות: בתיה ונורית . גם במושב בית הלוי התקופה לא הייתה קלה. השירותים והמקלחת היו ממוקמים מחוץ לבית, לא היה חשמל ובקושי היו מים בברזים. אמצעי התחבורה העיקריים היו חמורים וסוסים. את ילדותה העבירה רחל במושב בית הלוי. היא למדה בבית-הספר היסודי במושב ולאחר מכן בבית הספר תיכון רופין שבעמק-חפר. רחל עזרה להוריה בעבודה במשק החקלאי, כך שכשהגיעה לצור משה, החיים במושב כלל לא היו זרים לה. בשנת 1963 נישאתי לרחל, לאחר היכרות בת כשנתיים וחצי.

אופירה, בתנו הבכורה, נולדה כשנתיים אחר-כך, ורוני, בננו, נולד שנה וחצי לאחר מכן (רוני נקרא על שם אבי, אהרון). כשנה אחר-כך פרצה מלחמת ששת הימים ואני גויסתי למילואים. מיד לאחר סיום המלחמה, אמי, שחלתה קודם לכן במחלה קשה, נפטרה כשהיא בת 57. היא הספיקה לראות אותי ואת אחי, מיכאל, חוזרים הביתה אחרי המלחמה. אך היא לא זכתה לראות את נכדיה גדלים. היא הייתה אישה טובה מאוד וגם עברה זמנים קשים מאוד בחייה בתקופת מלחמת העולם השנייה ורדיפות הנאצים. גם כשעלינו לארץ, קשיי הקליטה בארץ וההתמודדות עם חיי יום-יום וקשיי השפה, לא היטיבו עמה.

מספר שנים אחר-כך נולד אמיר, בן הזקונים. בסוף שנות ה-80 נישאה אופירה ליהושע (יושי) אנג'ל, ולהם נולדו שתי בנות: ענבר ורעות. כיום הם גרים במושב צור משה בשכונת גבעת משה. רוני נישא לטלי, (ששנים לאחר מכן התגרשו), ולהם נולדו ארבעה ילדים: קרן, אור, עדן ומעוז, וכך נוספו לנו עוד ארבעה נכדים. לפני מספר שנים הכיר רוני את יפעת, בת זוגתו כיום. רוני מתגורר בשכונת הבוסתן, שבמושב. אמיר נשוי לרוזלי והם גרים כיום בתל-אביב, אך ברור שבכוונתם לחזור ולבנות את ביתם במושב צור משה.

את פעילותי הציבורית במושב התחלתי בשנת 1972, אז תפקדתי כחבר בוועדת "פרדס" ובוועדות נוספות. בשנת 1974 נבחרתי לראשונה לוועד האגודה החקלאית ובהמשך כיהנתי כיו"ר וועד האגודה מספר קדנציות.

למרות עבודתי מחוץ למושב, היה המשק תמיד פעיל ומסודר, וזאת בזכותו של אבי, שהיה אדם מיוחד בחריצותו ובחכמתו.

רחל, אשתי, עבדה ביחד איתי בחקלאות, בעיקר בלולי הפיטום והמטילות, בפרדסים ובמטע האבוקדו. הילדים אף הם נרתמו לעזרה בעבודות החקלאות השונות, ביניהן קטיפי התפוזים והאבוקדו.

גם אסונות נוראים פקדו אותנו, כאשר טלי, בת אחי, נפטרה בנסיבות טראגיות, בשנת 1996 וכעבור שלוש שנים, הלך לעולמו גם אחי היקר, מיכאל ז"ל, כשהוא רק בן 59. תקופה קשה עברה עליי ועל משפחתי לאחר מכן. מיכאל היה אדם מאוד חרוץ, ספורטאי מצוין בצעירותו ואיש משפחה למופת, שתמיד אהב לעזור.

אחת מהתקופות היפות שלי, הייתה לאחר שהצטרפתי למקהלה בצור משה. מוזיקה ושירה תמיד היו חלק ממני, וההנאה במקהלה נבעה גם מהחברה הטובה שהייתה שם. השיא מבחינה זאת, היה בעת ביקורנו בגרמניה והופעתנו שם במסגרת המקהלה.

כיום, אני עדיין פעיל בוועד המושב ובפעילות ציבורית. רחל ואני משתדלים להיות סבא וסבתא טובים לנכדינו האהובים.

נכתב בחודש מרץ 2015 על-ידי אליעזר קבליס, חבר מושב צור-משה.

תמונות: