זכרונות ילדות - מלכה מאיו (ברכה)
ממפגש ב- 25.1.2000
רציתי קודם כל לברך על המפגש הזה שהמכנה המשותף מאוד רחב לכולנו.
הכרנו לראשונה לפני למעלה מ56-57 שנים, שהרי הורינו ואנו שייכים לדור
מקימי המושב. הם היו ציונים וחלוצים אמיתיים ודוגמא לכולנו.
שאבנו כוח ועידוד מפועלם ואמונתם לעתיד טוב, והשתדלנו ללכת בדרכם.
אין סוף לסיפורים שאפשר לספר על חיינו המשותפים כאן על אדמת הכפר-
המרחבים הירוקים, נוף ילדותינו, ומה שינקנו ממסורת הרינו.
על ידיים שחרשו, שנהגו בעגלה, פיזרו תערובות לבהמות, לתרנגולות ולפרות.
חלבו, זיבלו, ניכשו וקטפו.
רחוב שטוף שמש, עליו מצילה שדרת עצים. הרחוב הראשי בכפר- שדרות
פלורנטין.
שדות ירוקים, עגלות עם סוסים וחמורים, ניחוח חציר וחבורת ילדים
יחפים רצה בלהקה, בין ממטרות מתיזות מים ועל התלמים החרושים. חבורה
גדולה, תמיד ביחד.
כאן אפשר לספר רק מקצת הסיפורים הקטנים של ימי בראשית.
הלכנו לגן אלכס גורפינקל שהיה רק צריף, והמורה עליזה בדיל שימשה בו גננת,
ובכיתה א למדנו עם רחל גרציאני במחסן הצרכנייה.
לאחר מכן, למדנו בבית הספר על שם עובדיה שלם, בית הספר הראשון בכפר.
היינו בשלוש כיתות, יחד עם המורה בן מאיר ואשתו, ובחגים ובשבתות שימש
המקום כבית כנסת. אחרי שנתיים עברנו ללמוד בקדימה.
לפעמים לא הייתה תחבורה ונאלצנו להגיע לבית הספר על חמורים
(והחגיגה הייתה גדולה).
לאחר מכן שוב נאלצנו לעבור בית ספר, הפעם לנתניה. עם אוטובוס שאסף
אותנו בבוקר, ועם חיים עמר שהצטרף לנסיעה ושמר עלינו עם נשק, ו/או עם
משאית של קפון או בידי, שהיו אז הנהגים של המושב (לאחר מכן הצטרף
אליהם חיים כהן). העמיסו אותנו על המשאית כמו שקי תפוחי אדמה. מעל
למשאית היה פרוס ברזנט עם חורים, וכשירד גשם הגענו לבית הספר רטובים.
אחר הצהריים, בשדרת פלורנטין היה מקטע של חול טובעני, ובין הבתים של
יצחק לוי ושפת פוליקר בנינו ארמונות בחול- מטושקה ולילי, מתי לוי, דינה
פוליקר ואני. שיחקנו תופסת והקפות וקפצנו בחבל, יצחק לוי אימן אותנו על
מתקנים שהיו ממוטות ברזל ישנים שעליהם התגלגלנו.
על הגבעה, בין שני העצים נהגנו לילי ואני לשבת.
בין המשק של הורי לבין המשק של פרנסיס (היום אטיאס) בנו עמדה עם שקי
חול מסביב, ואנו שיחקנו שם מחבואים- כל זאת בתקופת מלחמת העצמאות.
בסוף המשקים היה ואדי ובצד הייתה דרך שם עברו ערבים שבאו מכיוון הבית
של עבדול קרים הערבי, ומכרו את מרכולתם- "בחצי גרוש אוקיה ובקשיש
עגבנייה".
היינו שנים בנוער העובד עם התלבושת- כובע טמבל בצבע חאקי, וחולצה
כחולה עם שרוך אדום, והמדריכים כוכבה ומנחם. אהבנו את המסגרת
והפעילות החברתית.
בימי שישי חולצה עם רקמה תימנית, ובחורף חצאית עם כפלים בצבע כחול
כהה, ובטלדרס.
בערב הלכנו למחלבה עם כדי חלב, ושם הספרטור היה מועסק לעתים קרובות
בהפרדת השמנת, וריכז סביבו הרבה חברים.
ליד הצרכנייה במרכז הכפר בערב שיחקנו ואברהם מיטראני הביא לנו אבטיחים
שסחב מה"מקשה", ו/או פירות שהביא מהמשק של סולמא, ואנחנו פיצחנו
אותם ואכלנו עם הידיים.
מי כמוני יודעת כי לפעמים לא הייתה קלה הדרך. בלילות נאלצנו להתעורר
למשמע הסירנה של מוני מיטראני, סימן שהגיעו מסתננים וגנבו פרות מהרפת,
או מהאור החזק והמסנוור של הפרוז'קטורים שהאירו על המושב מהמחנה
הצבאי של הבריטים, שחיפשו טרוריסטים (וביניהם בן דודי, אך זהו סיפור
נפרד).
לאחר מכן, החל הכפר הפסטורלי לשנות את פרצופו:
יש פרדסים, פירות לקטיפה, סולמות ותרמילים,
והעגלות והסוסים מתחילים אט אט להיעלם,
ובמקומם מופיעים טרקטוריםן אדומים ויפים.
אל המושב באה קדמה.
התחילו לבנות ולהרחיב, והסיפורים של הדורות החדשים קצת
שונים משלנו (עם המחשב והאינטרנט), אך כולם חלק ממסכת חיינו.
סיפור זה הוא של כולנו ונקדישו להורינו שרובם כבר לא איתנו.
על הקדחת, על הדיזנטריה ועל השעלת שבהם נלחמו בזמנים של
רפואה ללא אנטיביוטיקה.
ויש עוד הרבה סיפורים שיעוררו לפעמים חיוך, ואולי בסתר דמעה קטנה,
ויבטאו את האהבה אל המקום היקר הזה לכולנו- צור משה.