הוזה מאיר ומימי

אבא-סבא

אנחנו מסתכלים על קורות חייך ועל קורותיה של אמא ורואים לפנינו את סיפורו

של עם ישראל בעת החדשה.

נולדת בגלות בעת שהמנדט הבריטי שלט בארץ.

משם-מטוניס- חונכתם להיות יהודים וכמהתם למדינה עצמאית לעמנו.

חווית את מלחמת העולם השנייה , עת הופרדת ממשפחתך ןמעירך ועבדת בפרך

במחנות עבודה. שמחת עם סיום המלחמה ושמחת על הקמת מדינת ישראל.

לאחר שבנית משפחה, אתה ואמא ביקשתם לעלות לארץ.

במבט לאחור, העלייה לארץ הייתה מעשה לא רציונאלי בכל ההיבטים.

בהיבט המשפחתי- כל אחיך אליהם היית כה קשור היגרו לצרפת.

בהיבט הכלכלי- בגולה הובטחה לך פרנסה מיידית, ראויה ומכובדת,

וגם בהיבט התרבותי- שכן הכרת על בורייה את התרבות הצרפתית ו

שפתה שהייתה לך שפת אם.

מדינת ישראל, לעומת זאת, הייתה בחיתוליה, מתמודדת עם קשיים כלכליים,

בטוחניים וחברתיים. אף על פי כן, לך ולאמא לא הייתה התלבטות ,

וכך עם 3 בנות קטנות – רינה, טניה ואני- בחרתם לעלות לארץ ולקחת חלק במפעל

הציוני. למרות היותכם עירוניים, בחרתם לתקוע יתד כאן, בצור משה,

ואם להודות על האמת בלטנו בשונותנו משאר התושבים.

השנים הראשונות לא היו קלות.

התשתיות היו רעועות, קשיי הפרנסה, קשיי השפה וקשיי ההסתגלות.

תוך זמן קצר למדתם חקלאות מהי, ולצורך השלמת ההכנסה,

במשך השבוע עבדת מחוץ למושב ואמא תחזקה את המשק וגידלה אותנו הבנות.

בהמשך הצטרפה אלינו עירית- והייתה לצברית הראשונה במשפחתנו.

השתלבתם במושב חברתית, ולקחתם חלק בוועד המקומי,

בהקמת מקהלה המושב ובפעילויות החברתיות.

גידול המשפחה לא כלל רק אותנו הבנות, שכן לוויתם באופן צמוד את גידול

כל הנכדים- 14 במספר- קרובים ורחוקים כאחד: אילת, שי, רועי וליאור-

שבכל יום לאחר הגן ובית הספר אכלו איתכם צהריים וביתכם היה להם לבית שני.

אמיר, ספי, תומר ואורן- שלמרות שגדלו בבלגיה, בכל שנה בילו אצלכם

חודשיים ימים בימות החופש הגדול, ולא רצו להחליף את ביתכם בשום מלון

או חלופה אחרת. מאוחר יותר, בשנים בהם שירתו בצבא כחיילים בודדים

הייתם להם בית. אור, טל, שחר ועמית- שבכל שבת שנייה בילו אתכם ועם בני הדודים

שעות ארוכות, והתקשו לחכות לשבת הבאה אחריה.

ניב ודור- שגדלו כה סמוך אליכ ונהנו יום יום מנוכחותכם ומבישוליה של אמא.

ביתכם היה בית פתוח ותומך לכל השבט, עד שאתה, אבא, היית אומר

עם קורטוב של חיוך:"עכשיו- כל אחד לבית שלו".

בדרככם השקטה והצנועה לימדתם את כולנו את אהבת הארץ והמסורת,

את הצורך בעבודה קשה ואת הדבקות במשימה. החדרתם אלינו

את ערכי המשפחה וחשיבותה, את הכנסת האורחים,

ואת היותנו חלק מקהילה ולא איש איש לעצמו.

הזוגיות שלך עם אמא היא מופת ומודל לכולנו.

לאריכות הימים נלווים גם קשיים לא מעטים.

הבריאות שמתרופפת והגוף שמתחיל לבגוד. בנוסף אינני יכולה שלא להזכיר

את כאבנו הגדול עם פטירתה של טניה לפני שנתיים , ועל כך אין מרפא.

לצד זאת, אתם רואים היום את העולמות החדשים שנולדים ממקורותיכם-

הנינים , אשר מהווים את ההמשכיות לכל עמלכם ומשרים את תחושת הנצח

לכל מאמציכם. בשמי ובשם כל המשפחה אני מבקשת לברך על שהגעת למעמד זה

ולהודות לאמא ולך על הכל, על הדברים היום-יומיים הקטנים ועל המעשים הגדולים,

שעשיתם למען כולנו. יותר מכל אני מתפללת לבריאותך ולבריאותה של אמא

ומאחלת עוד שנים של בריאות ואושר.

כיוון שהמוסיקה מדברת במשפחתנו, בחרתי לסיים במילות השיר "צל ומי באר"

של הדודאים, שאני חושבת שמתאר באופן מדוייק ביותר את הבית שבניתם:

"מי שרעב ימצא אצלנו פת לחם

מי שעייף ימצא פה צל ומי באר

מי שסוכתו נופלת

חרש יכנס בדלת

חרש יכנס ועד עולם יוכל להשאר.

זה הבית שבנינו

זה האורן שנטענו

זה השביל וזוהי הבאר.

מי שבא לפה אחינו

מי שבא יסב איתנו

והשער שוב לא ייסגר.

תמונות: