כהן חיים ועליה

נכתב לרגל אירוע של בתים פתוחים לכבוד 75 שנים למושב צור משה

היום אתם מבקרים בבתים פתוחים בצור משה ורואים מושב מטופח, פורח ומשגשג

והוא, גם המושב הגדול ביותר בארץ מבחינת תושבים. אבל, כשחיים ואני הגענו

למושב ( כל אחד לחוד ). אני לפני כ 70 שנה וחיים לפני 62 שנים. המצב היה

בהחלט שונה. כידוע, המושב היה מיושב אז על ידי עולים מיוון ומבולגריה,

שהוכיח את עצמו כשילוב מוצלח.

משפחתו של חיים הגיע כפליטים מיוון, והורי הגיעו כציונים מבולגריה. באותו זמן

חיפשו מזכיר למושב וחברים שהכירו את אבי עוד מבולגריה.

שם היה מורה של חלק מהם. הציעו לו להיות חבר במושב ולכהן כמזכיר הכפר.

בדיוק אז עזב את המשק אחד ממייסדי המושב, ששמו היה פרדו, ואנו רכשנו את

המשק והמשרה.

עברנו למושב מראשון לציון, שהייתה כבר מושבה די מפותחת והגענו לסוף העולם.

מושב מוזנח. בתים עלובים עם שירותים בחצר. השדות מוכות יבלית. לא ראינו שום

צמח ולא פרח פורח, חוץ משדרת עצי הסיסם ההודי הענקיים, שהיו נטועים לכל

אורך חזית הבתים. הרחוב שהיה רחוב של חול טובעני, נקרא שדרות דוד פלורנטין.

בקיץ החול להט, כמו אש, ואנו הילדים, היינו רצים מעץ לעץ במהירות,

כדי להגיע לצל, בכדי לא לשרוף את הרגליים. כמובן הלכנו כולנו יחפים.

בלילה הרחוב היה חשוך לגמרי. ללא שום תאורה. היה די מפחיד לצאת ולבקר

שכנים וחברים בחושך מצרים. בעוד התנים הרבים, שהגיעו עד לבתים, השמיעו

יללות כמעט כל לילה. בנוסף היו גם מסתננים, שהגיעו מהכפרים הערביים בלילות,

לגנוב פרות, בהמות וציוד חקלאי. גם זה היה די מפחיד.

בימים חברי המושב עבדו עבודות פרך בשדות, בעקירת היבלית, כדי לשתול ירקות.

זו הייתה הפרנסה העיקרית. חלקם הגדול יצאו לעבודות חוץ, בגלל קשיי הפרנסה.

חוץ מירקות, בוטנים, ואבטיחים, גידלו התושבים עופות להטלה. ואני זוכרת חורף אחד

קשה כשקיבלנו אפרוחים בני יומם, פינינו את אחד מחדרי הבית. פיזרנו נסורת וגידלנו

בחדר את האפרוחים. עד שגדלו מעט ואפשר היה להעבירם ללול.

לא הייתה אז תערובת מוכנה . אז קטפנו ריגלה בשדה, קצצנו אותו, ערבבנו עם

שאריות של לחם, מעט דורה ושמן דגים וחילקנו לעופות. זה היה מסריח משהו.

זה היה האחד התפקידים של הילדים וכל העבודה החקלאית נעשתה על ידי בני

המשפחה ללא פועלים זרים. יש לציין, שכל קבוצת גיל מנתה אז מעט מאד ילדים.

למדנו בכיתות הנמוכות, 3 גילאים בכיתה אחת. זכורה לי המורה הראשונה שלי בכפר

עליזה בדיל, שהייתה טובת לב ואהבה אותנו מאד. אני זוכרת אמירה שלה עד היו

."ששמש אחרי גשם זה כמו סוכריה" (כמה נאיבי ויפה) היו לנו עוד זוג מורים,

בעל ואישה, שקראנו להם 'חמדן וזריפה' על שם סיפור מסוים שלמדו אותנו.

בהמשך נשלחנו ללמוד בקדימה השכנה. תחבורה לא הייתה, והגענו לבית הספר

רכובים, שניים שניים, על חמורים. כמובן שלא חסרו תעלולים וצחוקים בדרך לשם

ובחזרה. יוסי אחי הגדול היה אז הגפיר (מהממונים על הביטחון במושב ובסביבה )

ותפקיד נוסף שלי, היה, מידי פעם, לחלק פתקי שמירה לחברים, שגם זאת עשיתי

על חמור.

אבי בינתיים עזב את תפקידו כמזכיר המושב ( לא חסרו אז אינטריגות בין החברים )

ועבד כמנהל חשבונות במושב כפר נטר. גם לשם לא הייתה תחבורה, והוא היה ההולך

ברגל, הלוך ושוב. קיץ וחורף ותמיד חזר רטוב. או מזיעה או מהגשם. לא היה קל.

עד שקנה חמור ועגלה וזה היה הפרייבט הראשון שלו.

אמי, שהייתה אישה משכילה ואסתטית מאד. לא יכלה לחיות בעזובה של סביב הבתים

והחליטה, לשתול דשא ופרחים. השכנות לא הבינו למה שושנה לוי שותלת יבלית

בגינה. וכמובן שהיו הלצות על חשבונה. אבל היא בשלה.

והינה היום כל המושב דשא וגינות.

לקראת כיתה ח' הוחלט שהולכים ללמוד בנתניה. רובנו נרשמנו לבית ספר בארי,

בצפון נתניה שהיה בית ספר של ילדי עובדים, ומשם לתיכון בפרדס הגדוד.

חיים, שכבר הגיע אז למושב ועבד כנהג על משאית הכפר. אחד מתפקידיו היה להסיע

אותנו לבית הספר. החברה השתוללו על המשאית , לא פחות מאשר על החמורים.

חיים השתדל תמיד לשמור לי מקום על הקבינה לידו. כך החל רומן, שאחרי חיזור

של 5 שנים נישאנו. החתונה נערכה בנתניה בבית החייל והרב היה רב צבאי.

כי הייתי כבר בסוף שרותי הצבאי. כמובן שכל המושב היה מוזמן. את הכיבוד, כיד

המלך, הכינו נשות המושב. זה היה הקייטרינג הנהוג אז בכל שמחה משפחתית ובכל

מסיבה שנחגגה בכפר.

הייתה מודעות רבה באותה תקופה לעזרה הדדית. והייתה ועדת חברות, שדאגו לעזור

בשמחות וגם בצרות. כמו אם משהיא חלתה. עשו תורנות של ביקורי חולים ועזרה

בבית. זכורה בהתנדבותה בלה יחיא. אמי תמיד התנדבה בוועדות אלה וגם יזמה פעילות

חברתית . כמו למשל בשנות ה- 50 הגיעו מספר חברים חדשים מבולגריה ונבנו להם

צריפים ברחוב שהיום הוא רחוב הפרדסים. אמי יזמה שיעורי עברית לעולות החדשות

(מילכה משיח, תמרה אליעזר, מתי אשכנזי) שהפכו לידידות טובות והמשיכו בחוגי בית

לעבודות יצירה. כמו סריגת קרושה, קליעת נצרים ורקמות למיניהם.

כי כולן התברכו בידיים טובות.

אני, מיד לאחר החתונה, התחלתי לעבוד כגננת. במבנה שהיה קיים בו קודם ביה"ס

(על שם עובדיה שלם ). מבנה אמנם היה קיים. אך הציוד היה מאד מיושן ומינימליסטי.

רוב הפעילויות נעשו על מחצלות ושטיח. החצר לא כולה הייתה מגודרת ומשחקי חצר,

לא היו בכלל. אך היו לנו כלי גינה (מעדרים, מגרפות ואתים). הילדים עבדו הרבה

ובחשק עם הכלים האלה. הייתה לנו תמיד גינה יפה עם מעט ירקות

(בצל ירוק, צנונית, אפונה וגזר) ופרחים. והיו גם תאונות עבודה.

והילדים של אז זוכרים עד היום, איך פיני רוסו פתח לאברהם נר את הראש במעדר.

הקבוצה הראשונה שלי מנתה 9 ילדים. כולם גילאי חובה. אך תוך חודשיים שלושה

נכנסה לגן קבוצה נוספת של 14 ילדים בגיל 4. עוזרת לא הייתה בגן בשעות העבודה

ורק אחה"צ הייתה באה בלה יחיא לשטוף את הרצפות ולנקות את המטבח.

בשעות העבודה, הילדים ואני ניקינו את הגן והחצר, והכנו את ארוחת הבוקר.

גם זה היה חלק מהפעילות הגן. תפקיד נוסף שלי היה, לקחת את הילדים במרוכז

לבדיקה אצל האחות וגם לקבל חיסונים. איזה בלגן ובכי היה אז. וכולנו פחדנו

מהמזרק הגדול של רחל בנבנישתי האחות.

בכדי שיהיה יותר קל בגן, הייתה תקופה שחיים ואני היינו מכינים את האוכל,

מוקדם בבוקר בבית ומביאים אותו מוכן לגן. חיים היה ממונה גם על הקישוטים.

ועד היום, ילדים של אז שהיום הם כבר סבים, זוכרים את סביבון ההפתעות ואת

חנוכיית העץ הגדולה שחיים בנה. תקרת הגן הייתה מקושטת במטוסים,

שחיים גם אותם עשה. ממש עוזר גננת.

אבי שאול לוי, שכיהן כבר אז כראש המועצה של השרון הצפוני, שהייתה לפני

לב השרון. בא לקראת צורכי הגן והמועצה נתנה תקציב רציני לרכישת ציוד חדש

ומשחקים. לאט לאט הגן התפתח ובהדרגה, הפך לגן תקני, מסודר ומצויד ובו

צוות קבוע. זה לקח לא מעט שנים.

יש לציין את הילדים של השנים ההן, שהליכה ברגל בשבילם היה דבר ברור.

היינו מחליטים לצאת לטיול, לוקחים את האוכל והולכים כמו חיילים, עד בית

הבאר של עבדול כרים, ליד הכביש. לראות כלניות או שקדיה פורחת. עושים פיקניק,

נחים וחוזרים, כמו גדולים, ללא שום ליווי.

מי חלם אז על הסעות הורים. זה היה המצב לפני שנים. עבדתי בגן זה עד שנולד

בן זקונינו, רון וחזרתי לעבודה אחרי שנים, כשניפתח במושב, שכבר היו הרבה

יותר ילדים, גן לגילאי 3, שנקרא גן עליה, עד לפרישה.

זכרונות מאת חיים כהן - ללחוץ כאן

תמונות: