מאת תורה דראל (אסא)

בשנת 1950 ירד שלג כבד בכל רחבי הארץ. הכל התכסה בלבן בוהק.

אבא ואני חזרנו מנסיעה והלכנו ברגל בשלג הטובעני.

כמובן שלא היינו ערוכים לכך וכפות רגלינו קפאו.

לקח לנו זמן רב להפשיר מהקור העז.

למחרת יצאנו לשחק בשלג.

זרקנו כדורים זה על זה, בנינו בובות משלג והשמחה היתה רבה.

אבל השמחה הזו היתה מהולה בעצב רב.

כשהפשיר השלג, התגלו השדות הקפואים.

כל הגידולים החקלאיים ירדו לטמיון.

חלק גדול מהעופות מתו מקור ואלה שנשארו הפסיקו להטיל ביצים.

ישבנו כל המשפחה במטבח, אבא, אמא, עמליה, יעקב ואני.

ניסינו להתחמם ולעודד את עצמנו.

אבא החליט לחפש עבודה בחוץ על מנת לעבור את התקופה הקשה

הזו ואחר כך, עם בוא האביב, להתחיל הכל מחדש.