ריגושים

מאת יהודית אלקלעי נגרין

 

 באדמת צור משה נטעוני מאז היותי בת 3  - 1938/9.

 

ואלה שורשי השזורים בסיפורי אין-סוף...

וקשורים כמובן לבית אבא ואימא והאחים לבית משפחת נגרין

וכמו כן למשפחת "החברים" במושב צור משה.

וכמובן לכל מיני עוברי אורח, אורחים שבאו לעיתים, גננות,

מורים. רופאת משפחה, רופא וטרינר, שכנים ערביים ממערב וממזרח.

כולם בדרכם השאירו את חותם בי, מגיל 3 ועד שהקימותי את ביתי שלי בצור משה.

 

מרגע שדיברתי עם מדלן בשיחה טלפונית בנושא זיכרונות ילדות

לא מיהרתי להשיב ב"כן" אך כבמטה קסם הכל צץ במוחי

והתחיל קודח... מאיפה להתחיל?

כאילו אני עומדת בתחנת – רכבת ומדלן הושיטה לי יד והעלתה אותי לקרון.

קרון הזיכרונות ממרום גילי מתאים לי "תמיכה ביד" .

הקרון צפוף נושא איתו ילדים, אנשים מכל מיני תקופות שאני "מחוברת אליהם".

בעודי מתחברת והקרון זז ומבחוץ מסתבר שיש עוד קרונות וזאת

רכבת העולה ויורדת מטפסת ומסתובבת במעגל חיי.

אפילו עלו ריחות באפי , כמו למשל הלחם הטרי אותו חילק הערבי עמוס בגמל.

או ריח התאנים שהביא אייתו כשי עבדול קרים מקלנסואה.

או ריח הסופגניות בחג החנוכה הראשון הזכור לי בפלוגה.

 

כשאני עומדת על כיסא לבושה בכחול-לבן בידי דגל ובפי הדקלום:

דגל, דגל  לי קטן שני צבעים כחול לבן וכו'...

קשה לי להתמקד בסיפור מסוים.

אני אזרום בפרץ הזיכרונות מעניין איפה אנסה לעצור. ומתי?...