מתכוננים למדינה שבדרך
מאת .................
בשנת 1947 החלו נושבות במושב רוחות חדשות.
המבוגרים החלו לשוחח על הסיכויים שנזכה במדינה ועל ההכנות
שיש לעשות לקראת כך. את הילדים הגדולים הביאו בסוד הענינים.
סיפרו לנו שיתכן ונותקף ע"י הערבים ועל כולנו להתגייס להגן על עצמנו.
לימדו אותנו קפ"פ (קרב פנים אל פנים) בעזרת מקלות,
איתות בכתב מורס בעזרת פנס בלילה ונפנוף בדגלים כדי להזעיק עזרה בשעות היום.
טיפסנו על מגדל המים ביום ובלילה על מנת לתרגל את מה שלמדנו.
זה היה מפחיד, אבל אף אחד לא העז לומר מילה, שמא ירגישו בפחד.
בכ"ט בנובמבר התכנסנו בבית העם לקראת ההצבעה באו"ם.
הואיל ולא היה רדיו לרוב האנשים, הצטופפו כולם, ילדים ומבוגרים,
סביב הרדיו בבית העם.
שקט שרר מסביב ומתח רב.
מישהו היה אחראי על הספירה והכריז בקול רם כדי שישמעו כולם.
לפתע פרצה קריאה : "יש"!!!
איזו שמחה היתה שם .
כולם התחבקו עם כולם ,
מישהו פתח את הפטיפון וכולנו יצאנו בריקודים כל הלילה.
השמחה לא ארכה זמן רב, שכן התחלנו לשמוע על הקרבות שפרצו ברחבי הארץ.
ברדיו התנגנו שירים עצובים כמו : "באב אל ואד" ו"בערבות הנגב",
והגברים הגבירו את השמירה במושב.
לילה אחד שמענו הד יריות קרובים אלינו.
הצופים על המגדל קבלו הידיעה שגאולים מותקפת והם מפנים
את הנשים והילדים אלינו.
באישון לילה- הגיעו נשי גאולים והילדים והתארחו בביתנו.
אני זוכרת את העצב והחרדה שהיו על פניהם.
אחרי זמן קצר הצליחו הלוחמים להדוף את ההתקפה ואורחינו חזרו לביתם.
וכך זה נשמע: