בית הספר שלנו
מאת תורה דראל (אסא)
לראשונה, נפתחה כיתה א' במושב.
הגיעה המורה שולמית ואנחנו התחלנו בלימודים.
בכיתה היו ילדים מגילים שונים:
אברהם נגרין הבוגר מכולנו, אברהם מטרני, שלמה אליהו, יהודית נגרין ואני.
הצעירים יותר היו: שבתאי עמר, יוסף שלם, אריה יהודה
ומאוחר יותר הצטרפה דינה פוליקר.
מטעמי חסכון כתבנו במחברות מחולקות לחצי.
בעפרונות השתמשנו עד שאי אפשר היה להחזיק בהם.
בטו-בשבט יצאנו לנטיעות ובחג הבכורים הבאנו בכורים שגדלו במשקים שלנו.
ההורים הכינו לנו סלים במו ידיהם, זרים על הראש והשמחה היתה רבה.
אנחנו הילדים היינו עסוקים מאוד בתקופה ההיא ולא היה לנו זמן לשחק כמעט.
כולנו היינו שותפים בפיתוח המשק ועזרנו הרבה להורים.
העזרה אפילו קדמה ללימודים והכנת שעורים.
עם השנים נוספו עוד ילדים לביה"ס : מלכה ברכה, מטושקה ולילי טולדו,
מתי לוי ועוד.
למדנו בחדר אחד, שלוש כיתות יחד.
כל כיתה היתה טור.
בזמן שהמורה לימדה את הטור של כיתה א',
טורי הכיתות ב' וג' עבדו עבודה עצמית.
במבט לאחור אני חושבת שהיה לזה יתרון עצום.
למדנו להסתדר יחד ולעזור אחד לשני.
הקטנים יכלו להקשיב למה שלומדים הגדולים ולהתקדם כפי יכולתם,
הגדולים יכלו לרענן את ידיעותיהם.
בשנים 1944-5 נוספו למושב עוד משפחות שהגיעו מת"א.
הן גרו בצד המזרחי, בשורה שמתחילה בביה"ס הנוכחי ויורדת למטה דרומה.
כך נוספו אלינו ילדים חדשים והכיתות גדלו.
הגיעו הילדים למשפחת פנחס ובראשם שרה חברתי,
מזל בורלא, יוסף צדיקרין, אסתר ומשה כהן, עליזה וחיים ורון ועוד.
בשנים אלה הגיעו אלינו המורה בן-מאיר ואשתו רבקה.
הילדים הדביקו להם את הכינוי "חמדאן וזריפה".
שניהם היו נושאי דגל השפה.
הסתובבו במושב מבית לבית ושידלו את כולם לדבר עברית.
גם אותנו הילדים גייסו למשימה הזו, החשובה בעיניהם.
הכנו שלטים, שכנענו את ההורים ולאט לאט הנדנוד עזר.
אנשים ויתרו על הספניולית והחלו לדבר עברית.
בכיתות הגבוהות עברנו ללמוד במושב קדימה.
לביה"ס הזה רכבנו על חמורים.
בבוקר התארגנה שיירת הרוכבים ויצאה לדרך מלאת הרפתקאות.
את החמורים קשרנו בחצר ביה"ס .
לפעמים בשעורים המשעממים יצא מישהו מאיתנו החוצה
ו"שידל" את החמורים לפתוח בנעירות.
כמובן שהמורה עמד חסר-אונים וחיכה שהקונצרט יגמר.
אנחנו נהנינו מהפסקה נוספת.
בתקופה זו שלטו בארץ הבריטים .
אנחנו לא אהבנו את נוכחותם כלל וכלל.
לא רצינו ללמוד את השפה האנגלית.
לכן ברחנו משעורי האנגלית, דבר שעלה לנו ביוקר בשנים שלאחר מכן.
בשנים 1947-8 כשהמצב הבטחוני החמיר, נסענו באוטובוסים לקדימה,
מלווים בחיילים ששמרו עלינו.
לא פעם, היה עלינו לחכות זמן רב להסעה ואז ניצלנו את הזמן
למשחקי הקפות, קלס, גולות,דודס ועוד.