משאית גדולה ובה הצריף שלנו, מעט רהיטים והצעצועים שלי,

עמדה ופרקה את המטען ליד הבית של שמחה ומשה חולי.

 

עמדתי שם, ילדה קטנה כבת שש, עצובה ומבולבלת.

מצידי האחד, שורת בתים לבנים ומצידי השני, שממה.

מרחוק נראתה גבעה ועליה מגדל וחומה.

 

מאוחר יותר סיפרו לי שצור-משה הוא מישובי חומה ומגדל.

 

שמחה ומשה חולי פינו לנו חדר בביתם וקבלו אותנו בברכה.

 

סידרנו את חפצינו המועטים בצפיפות.

פינה אחת הוקצתה לי ולצעצועים שלי.

לעת ערב הגיעו אלינו יהודית ואברהם נגרין.

שיחקנו יחד ונהנינו מאוד.

אברהם גילה את קן הצפורים שלי עם הביצים

הקטנטנות בתוכו והחזיק אותו בידו. לפתע נשמט הקן,

הביצים נשברו ואני פרצתי בבכי.

אף אחד לא הבין מדוע אני בוכה כל כך.

כנראה שהכנסתי לתוך הבכי הזה את כל העצב והבלבול שהיו מנת חלקי באותו יום.

 

למחרת החל אבא בהכשרת הקרקע.

נכש את העשבים במעדר ובעזרת חבר מבית-חנן החלו

במלאכת הקמת הצריף שלנו.

את הקירות כיסו מבחוץ ביריעות זפת (טול שחור),

כדי שהגשם לא יחדור פנימה.

אמא סידרה "ארונות" מארגזי תפוזים ריקים.

במקום דלתות תלתה וילונות שתפרה במו ידיה.

 

אחרי זמן קצר עברנו לביתנו החדש-ישן.

 

אבא ואמא החלו בהכשרת הקרקע לגידולי המשק.