אטל בתיה ואברהם
כתובת: הפרדסים 21 צור משה
הורים של אברהם: חיה סוזט תבדל לחיים ארוכים וחיים ויקטור ז"ל
בשנת 1956 לקראת קבלת העצמאות של טוניסיה,רבים מיהודי טוניסיה
החלו לעזוב את המדינה ונדדו בעולם.רובם היגרו לצרפת,
המדינה ששלטה בטוניסיה במשך שנים רבות.חלק מיהודי טוניסיה היגרו לקנדה
וחלקם עלו לארץ ישראל. התרבות של תושבי טוניסיה התבססה על ההיסטוריה,
התרבות והשפה של צרפת.
הורי ויקטור חיים ז"ל וחיה סוזט תבדל לחיים ארוכים ואני עלינו לארץ ישראל,
בשנת 1956 עזבנו את הגלות בטוניס וקיבלנו אזרחות ישראלית.
באותה עת גרו במושב ינוב הסמוך, סבתי אם אבי ואחיו ואחיותיו וטבעי היה שנגור
לידם. המקום הקרוב ביותר בו היה משק למכירה היה בצור משה.וכך הפכנו לחברי
מושב צור משה.
מראות עיני כילד, הקליטה במושב הייתה מוצלחת.
הסיבה העיקרית להצלחת הקליטה לדעתי הייתה השפה הצרפתית שהייתה
משותפת לכמה מחברי המושב.
התברר שרבים מחברי המושב, בעיקר היוונים ידעו את השפה הצרפתית.
חלקם שלטו יותר וחלקם שלטו פחות זאת כתוצאה מלימודיהם בביה"ס
"אליאנס" את השפה הצרפתית. רבים מהחברים התחברו להורי כדי לדבר צרפתית.
הוריי היו מנויים בספריה הניידת של שגרירות צרפת בארץ.פעם בחודש
הייתה הניידת מגיעה למושב והביאה עימה ספרים וירחונים שונים
שהיו נפוצים באותה התקופה.
הורי לא עסקו בחקלאות בחו"ל,אימי הייתה עקרת בית ואבי עסק במסחר בבגדים.
במושב הקימו משק חקלאי שכלל לול לעופות, מטע גויאבות, פרדס תפוזים
מסוג שמוטי ומטע קלמנטינות.
לאחר שחרורי משירות חובה בצה"ל בשנת 1969 נוסף גם ענף החממות של פרחי
הציפורן. עלי לציין לטובה את העזרה הרבה שקיבלו הורי מהשכנים במושב,
משפחת לופו רפאל ושושנה,משפחת זקר חיים ומרי אשר ליוו כל פעולה שהורי
עשו בחקלאות. בנוסף לתמיכה המקצועית חברי המושב העניקו תמיכה חברתית
להורי ולי שהייתה חשובה והכרחית עבורנו בתחילת הדרך.
יש לציין כי לאורך כל השנים הבאות תמיכה זאת הפכה לקשרי ידידות וחברות
עד עצם היום הזה, לצערנו חלקם של החברים מהשנים הראשונות כבר לא עימנו היום.
כדי להמחיש את רצונם של הורי להיקלט במושב כחקלאים אבי ז"ל היה קם מוקדם
בבוקר להאכיל את העופות בלול בחליפה עם עניבה, כך היה מתייצב מדי בוקר.
השכנים הסבירו לו שלעבודת הלול מספיקים בגדי עבודה פשוטים אך אבי
שכך היה מתלבש לעבודה בטוניס המשיך ללבוש את אותם הבגדים גם לעבודת המשק.
משפחתי הייתה המשפחה הראשונה במושב ממוצא צפון אפריקאי (טוניסיה).
לאחר שלוש שנים ,בשנת 1959 הצטרפו למושב משפחת זרח ויקטור ז"ל ושרה(גבי)
ומשפחת הוזה מאיר ז"ל ושמחה(מימי) שהיו האח והאחות של אימי חיה.
בשנת 1975 נישאתי לבתיה לבית סנילוק,
יחד קיבלנו את המשק מהורי כדור המשך במושב.
במהלך השנים נולדו לנו ארבעה ילדים: הבכור ניר ולאחריו הילה,דרור ובת הזקונים גל.
היום יש לנו ארבעה נכדים: נוגה,אור,ארז ועומר.
בתיה מנהלת את חבורת הזמר במושב "ניגונים צור משה" בניצוחו של אמיר פרוייליך.
חבלי הקליטה שלי במושב היו לא פשוטים.
הגעתי לביה"ס "בכר רוסו" הישר לכיתה ג', מנהלת ביה"ס הייתה רחל גראציאני ז"ל.
כילד עולה חדש הייתי "עוף מוזר".לא ידעתי לכתוב או לקרוא בעברית,
לבושי היה שונה משאר הילדים כיוון שהורי הלבישו אותי כנהוג באירופה ולא כשאר
הילדים הצברים שלבשו חאקי.
התנהגותי הייתה שונה כיוון שחונכתי לפי הנהוג בצרפת, לדוגמא:
כאשר מורה או מנהלת היו נכנסים לכיתה נהגתי לקום לאות כבוד מה שגרם לשאר
התלמידים לפרוץ בצחוק. ואני שכך חונכתי לא הבנתי מה פשר הצחוק.
באותה תקופה לא היה ניסיון בקליטת עלייה.
לזכותה של המנהלת יאמר שהיא לקחה אותי תחת חסותה ועשתה כמיטב יכולתה
לשלב אותי בביה"ס ולעזור לי בלימודי העברית.
כמו כן המחנך משה אבן עזרא עזר לי רבות בלימוד השפה.
במקרים רבים היה מתרגם לי לצרפתית מילים ומשפטים מספר התנ"ך
שממנו למדתי (וחשוב לציין כי השפה הייתה קשה במיוחד עבורי כעולה חדש) .
בכיתה למדו איתי יחד חיים כהן בן אביתר, מזל רוסו, רינה טולדו, נאוה נגרין,
פנינה מאיו וזהבה בן ארויה.
מאז ילדותי ועד לשירותי הצבאי למדתי בביה"ס בצור משה ולאחריו בתיכון
"רופין". לאחר סיום יום הלימודים עזרתי להוריי בעבודות המשק השונות שכללו
איסוף ביצים בלול, השקיית הפרדס שבאותם ימים לא היו ממטרות ומערכות
השקייה ולכן להשקות בצינור גומי את העצים אחד אחרי השני כאשר לכל עץ
היתה גומה, בסבלנות עברנו עם צינור הגומי כדי להשקותם.
עוד רבים הם הסיפורים השזורים בסיפורי ההתיישבות במושב משנות החמישים
ועד היום, סיפורים הכוללים את מלחמת קדש, מלחמת ששת הימים ומלחמת
יום הכיפורים,
כדי לספר את כולם כנראה שאצטרך לכתוב ספר שלם ובשלב זה נסתפק במספר שורות אלה.