בריכת המים מעל העמודים
מאת יהודית (נגרין) אלקלעי
כמוה ודוגמתה פזורים ברחבי הארץ.
החג היה כמעט כמו שמחת בית השואבה.
לפי זכרוני מינוס פלוס יצקו אותה ברוב פאר והדר בערך ב-1940, ואם טעיתי בכמה חודשים גם לא נורא.
עד אז חולקו המים בבתים- ממש במסורה, את המים ייבא חיים ז"ל
הגדול שבין האחים. מורה דרך, דוגמא למופת לכולנו בלקיחת
אחריות, אבא היה נועץ בו בדברים של גדולים.
לחיים עגלה וסוס על גבייה היה מעמיס חביות מלאות מים שאותן
מילא במושבה קדימה, הממוקמת מדרום למושב מעבר לוואדי,
אני מאמינה שבמורד הוואדי והעליה בו חלק נכבד מהמים בוזבז.
קדימה, כשמה כן היא הקדימה את צור משה בצעדי ענק בכל מיני שירותי קהילה,
כמו: מים שזרמו בברזים, בית כנסת כשבניין חול שימש לכיתות בית ספר
מכיתה ו' ומעלה.
את התעלולים של אריה יהודה הוא יספר בעצמו.
אצל צ'איקו בקיוסק אפשר היה להשיג גזוז ועוד- כל מיני מעדנים.
בקדימה גרה משפחת טיקוצ'ינסקי האב והבנים בנו גגות אן תיקנו אם צריך.
בקדימה גרה רופאת המשפחה דר' וסרמן, אישה מבוגרת שבאה אל החולים
רכובה בחמור כמובן, שצריך היה לעזור לה לרדת וגם לעלות בחזרה
ולסדר לה את הרגליים בתוך הרגליות של האוכף, לצורך זה החולה היה צריך
להיות גם קצת "בריא".
עד כאן קדימה, וזה התחיל מהמים, כמה מים אפשר לקבל בחלוקה?
אז הגיע הזמן להיגמל מהסיסטם הזה והחליטו להקים בריכה.
את התבנית הכינו מראש עם כלונסאות, חוטי ברזל ומסמרים גדולים
את שירת הבונים העליזה אפשר היה לשמוע ברקע לקול הפטישים המכים.
" מי יבנה בית בתל אביב ומי יקים בריכה בצור משה, אנחנו החרוצים"
בריכה פה בונים יבואו הצמאים עדרים ואנשים.
ולשם כך הביאו מערבל בטון , צ'וקו מוקו קטן עם רעש גדול.
והבחורים מוסיפים למכונה "מי מלט, מי חצץ מי חול ומי מים
" לפי מידה כל ה"חיימים" עבדו במרץ, חיים עמר, חיים נגרי, חיים שלם,
חיים פרחיה כולם ייזכרו לטוב ואם שכחתי אחד אתכם הסליחה....
והבחורות עם הקוקו והסרפן והריג'ינות, המריקות השרינות ונאסתריקה ושמחה.
כולן ייצרו מעגלים ורקדו ושרו. אנו בנו ארצה לבנות ולהבנות בה, הלכה למעשה.
או שורו הביטו וראו מה גדול היום הזה. ובאמת היה יום גדול.
בתום הריקודים והעבודה, הבנות חילקו פרוסות טורטים שנאפו בסיר פלא על גבי פתיליה,
שהיו למרבה הפלא גם טעימות. אחותי אסתר עליה השלום שהייתה חרוצה מאין כמוה
אפתה לכבוד החגיגה
וגם רקמה חולצה לכבודי מעל "קנבה" על בד שפרמה מזוג תחתונים
של אימא שהיו במידה XXXL מבד הודי מקסים ועדין שהספיק לשתי חולצות.
שגם כדי להופיע במעמד קבלת פרס נובל איש אינו מתבייש בה.
זאת אחותי שטרם מלאה שנה מאז נפרדנו ממנה באמת הגיע לה פרס.
במשך לילה רקמה חולצה שלמה בחוטי דה-אם-דה בצהוב
כמו פרחי הטגרס של בלה היקרה והמקסימה ז"ל, פשוט זה מה שהיה בבית.
ובחגיגה אני חידשתי בגאווה את החולצה.
בתום הטקס הגיע מאבן יהודה נהג האוטובוס "שנבי"
ולקח את הבוגרים להצגה שבה כיכבה חנה רובינא בכבודה ובעצמה
את תפקיד – מירלה אפרת. לאוטו לא עולים ילדים, אמר ואני הקימותי קול צעקה ובכי.
גם אני רוצה. המציל והמשיח כמו תמיד היה יעקב הוא אספני על ברכיו אוסף את שערי.
אל תבכי הלוא את איתי, כזה היה יעקב בדיוק, חמש שנים והגעגועים לא מרפים.
בהצגה כמובן לא הייתי מרוכזת כלל. אבא ואימא יכעסו.
מה גם שבחושך אי אפשר ל"סמס" להם שיירגעו, כל זה מכיל קרון הזיכרון בהקשר למים ולבריכה....