על יהדות סלוניקי - ללחוץ כאן

זה המקום לספר, ולו במעט, את סיפורה של העיר סלוניקי.

סלוניקי, אחת הקדומות בקהילות ישראל. ראשיתה עוד לפני חורבן הבית השני כחלק מהאימפריה הרומית היוון. מאוחר יותר הפכה סלוניקי להיות חלק מהאימפריה המזרחית- ביזנץ. ב-1169 ביקר בעיר ר' בנימין מטודלה, אשר מצא בה כחמש מאות יהודים העוסקים במלאכות שונות. הגורם החשוב ביותר לגידולה של קהילת יהודי סלוניקי היה גירוש ספרד ב-1492, גולים רבים באו והשתקעו בעיר והקימו בה קהילות לפי ערי המוצא, אשר סיפקו את צרכי עצמן וחבריהן. רק בראשית המאה ה-16 הפכו כל הקהילות לקהילה אחת מאוחדת.

 

השפעתם של גולי ספרד הייתה רבה בכל תחומי החיים הרוחניים והכלכליים. המאה ה-16 הייתה תור הזהב של החיים בעיר. אולם, הגידול העצום גרם לצפיפות רבה בשכונות היהודיות והתנאים הסניטריים גרמו למגפות. שרפות עזות כילו חלק מבתי העיר שהיו בנויים מעץ, כל אלה הביאו את העיר ואת תושביה היהודים לשפל במאות ה-17 וה-18.

 

עם תחילת התמורות שחלו באימפריה התורכית במאה ה-18, זכתה גם קהילת סלוניקי לפריחה מחודשת. בגין היותה הכח המרכזי בעיר מבחינה פיננסית וכלכלית והשתלבותה בעולם ההשכלה המערבי, הפכה הקהילה להיות "עיר ואם בישראל", דבר שהוציא לה מוניטין בכל רחבי העולם היהודי.

 

ברבע הראשון של המאה ה-20 הגיעה הקהילה לשיא התפתחותה הכלכלית והחברתית, אולם, אז התרחשו כמה מאורעות הרי גורל שזעזעו את יסודות הקהילה.

הימים היו ימי שלטון הטורקים בסלוניקי. היהודים בעיר היו בני חסות של ספרד, שכן האימפריה העותמאנית נתנה לקונסולים של מדינות אירופאיות "קפיטולציות" , שהיו זכויות מיוחדות אשר הגנו על נתיניהן. איש לא שיער כי לימים הן עתידות להציל חיים.

 

באימפריה העותמאנית ישבו היהודים במרכזי מסחר ותרבות בערים הגדולות ועסקו במסחר. הם ייבאו סחורות מוונציה שבאיטליה, מצרפת, מאנגליה, והולנד. הם גם עסקו באומנויות ובמלאכות למיניהן- ייצרו גבינות ויין, ניפחו זכוכית, עסקו גם בצורפות ובעבודות נחושת. בעיקר בלטו בעבודות טקסטיל- אורגי צמר, צבעי בדים ותופרים. הם היו נכס לאומי בשליטתם בשפות ובקשריהם עם סוחרים יהודים ברחבי העולם. היו ביניהם גם פועלי דפוס, סבלים, אך גם רופאים ידועי שם.

 

בצד ההערכה לה זכו, הייתה גם השפלה מנת חלקם. כך, למשל, נאסר עליהם לבנות בתי כנסת חדשים או להגביה את הקיימים מעל המסגדים. גם בבתי המשפט הופלו היהודים לרעה מול המתדיינים המוסלמים.

לאוטונומיה לה זכתה הקהילה היהודית קראו "מילט", דהיינו: קהילה לאומית-דתית. הדבר אפשר לקהילה להתארגן למופת . רוב ההתארגנות הייתה סביב ק"ק ("קהל קדוש" או "קהילת קודש") של בתי כנסת, וכך נוצרו בקהילה כמה קהלים, דבר שיצר גם לא מעט פילוגים. היהודים הספרדים הקימו תלמודי תורה. בכל קהילה הייתה ישיבה אבל היה "תלמוד תורה" גדול ומשותף לכל הקהלים. כך נהפכה הקהילה היהודית בסלוניקי למרכז תורה אשר משך תלמידים מכל ערי הבלקן. סלוניקי נהפכה, בזכות המסחר, הנמל והתורה למרכז יהודי גדול ומשגשג. זכרו של משיח השקר שבתאי צבי, שישב בעיר לאחר שגורש מאיזמיר בשנים 1654-1651, לא מש מהקהילה . רבים התאסלמו בעקבותיו של שבתאי צבי, והדבר היה לטראומת רבת שנים.

 

במאה ה-18 , עם היחלשותה של האימפריה העותמנית, פקד משבר  גם את הקהילה היהודית המפוארת של סלוניקי. הטקסטיל, הענף החזק התמוטט וגדל מאוד הפער החברתי בקהילה אשר שקעה והשפעת הרבנים בה פחתה. בשנת 1832 נקבעו גבולותיה של יוון החדשה. נכללו בה רק האזורים החלשים  מבחינה כלכלית- הפלופנסוס, יוון המרכזית והאיים הקיקלאדיים. ישבו באזורים אלו רק כמיליון איש, לעומת שישה מיליון קודם לכן. עם השנים נוספו ליוון שטחים ואיים נוספים. כתוצאה מהסכמים בינלאומיים.

 

כמו לא די בצרות הרבות שנבעו מסכסוכים בינלאומיים, פרצה בסלוניקי בשנת 1890 שריפה ענקית שעשתה שמות ברבים מבתי היהודים ונכסיהם. הקהילה היהודית החזקה התאוששה גם ממנה. משה קרסו, שהיה בן חמש כאשר פרצה השריפה , זכר את מוראותיה כל ימי חייו. השריפה הטראומטית גיבשה את הקהילה. מערכת מסועפת של עזרה הדדית התפתחה פלאים, בצד מערכת חינוך מודרנית. חברת כי"ח ("כל ישראל חברים") של "אליאנס" הקימה בתי ספר עיוניים ומכללות להכשרה מקצועית (תחת השם "אליאנס"). אגודות ספורט קמו, עיתונים יצאו לאור. הייתה זו קהילה תוססת , דינמית וחמה.

 

כשבגר, היה משה פעיל במועדון הציוני של סלוניקי. הקהילה היהודית גדלה במידה ניכרת אחרי מלחמות הבלקן, בשנים 1912-1913 והגיעה ל-80 אלף איש. סלוניקי סופחה ליוון . יהודי סלוניקי, שנהפכו לרוב בעיר, עשו חייל. הם עבדו בחברות המים, הגז, החשמל והתחבורה העירונית ועסקו גם במסחר, בבנקאות ובתעשייה הזעירה. היו להם טחנות קמח, מפעלי בירה ובתי אריגה. אחדים עסקו בתעשיית הטבק והטקסטיל ורבים עבדו בנמל השוקק. שמעם של הסווארים היהודים יצא למרחוק. כל מרכז העיר היה מיושב ביהודים והמכולת של משפחת קרסו שכנה בעיבורה של השכונה היהודית. כמעט כל לקוחותיה היו יהודים.

 

ב-26 באוקטובר 1912 נכבשה העיר ע"י הצבא היווני וסופחה ליוון . ממשלת יוון לא ראתה בעין יפה את עוצמתם של יהודי סלוניקי, והחליטה לפגוע בצביונה היהודי של העיר ע"י שינוי ביחס המספרי, דהיינו: על ידי הוספת כמאה אלף מהגרים יוונים מאסיה הקטנה לעיר. כאשר למהגרים ניתנו זכויות יתר אשר פגעו ביהודי העיר, וגרמו לנישולם האיטי מעמדותיהם במסחר ובכלכלה ופגעו בכל שטחי עבודתם.

 

ב-5 באוגוסט 1917,שבת אחה"צ , פרצה שוב שריפת ענק אשר כילתה במשך שעות ארוכת חלקים נרחבים בעיר סלוניקי. השריפה החלה כנראה בשוק מודיאנו, ובהשפעת הרוחות התפשטה חיש מהר לכיוון החוף ובתוך שעות השתלטה על מרכז העיר. גגות בתים, קירות ומרפסות התמוטטו. השריפה נמשכה 3 ימים והשמידה אלפי מבנים, ובהם בתי מגורים, מבני ציבור. ספריות, בתי מלון ובתי עסק. 73 אלף איש איבדו את בתיהם, מתוכם 50 אלף יהודים. 32 בתי כנסת , כל בתי המדרש וכמעט כל בתי הספר היהודים עלו באש.

 

לאחר השריפה הפקיעו השלטונות את כל השטח שנשרף ולתושבים ניתנה הזכות לרכוש את הקרקעות לכל המרבה במחיר, כאשר לתושבים היוונים ניתנה זכות קדימה. כך נאלצו תושביה היהודים של העיר, אשר כל אוצרותיהם החומרים והרוחניים עלו באש, לעזוב את האזור בו התגוררו במשך מאות בשנים ולהתגורר בפרברים , כי המרכז "נרכש" על ידי התושבים היוונים.

 

בו בזמן החלה גם להתגבר האנטישמיות מצד השלטונות היוונים, ובעקבות כך גם מצד ההמון שהרגיש עצמו חופשי לפגוע ביהודי העיר. השלטונות חוקקו חוק המחייב סגירת העסקים ביום ראשון, דבר שחייב את יהודי העיר או לסגור את עסקיהם ליומיים או לפתוח את העסקים בשבת. היחסים של הקהילה היהודית עם היוונים היו מתוחים, שהרי כבר בתקופת השלטון הטורקי היו גילויי השפלה. כך, למשל, הה יהודי חייב לרכוש סחורה שנגע בה בשוק, בתי קברות יהודים חוללו והיו גם עלילות דם.

 

מלחמת טורקיה-יוון בשנים 1914-1923 רק העמיקה את האיבה, שכן היהודים היו נאמנים לטורקים.גם הצלחתם הכלכלית של היהודים הייתה לצנינים  בעיני היוונים . בשנה זו, שנת המלחמה, נשטפה הקהילה היהודית בסלוניקי בגל של פרעות ועלילות דם. היהודים הסתגרו יותר יותר בתוך עצמם, אך הדומיננטיות שלהם בעיר לא נפגעה.