סלינו על כתיפנו
מאת תורה דראל אסא
שמות רבים יש לחג השבועות- חג הביכורים, חג הקציר, וחג מתן תורה.
אני הייתי מוסיפה לחג שם נוסף- " חג הגאווה החקלאית ".
בחג זה נהגנו ללכת לשדה ולבחור בירקות ופירות היפים ביותר. כמה שמחנו לגלות, מבין העלים הירוקים, את המלפפונים הראשונים, את הגזרים הכתומים והמתוקים ואת העגבניות האדמדמות. קטפנו אותם בגאווה רבה והנחנו בסל. היו כאלה, שגידלו יונים וביום החג, הניחו את הגוזלים הבוגרים בטנא, כך שכול הזוכה בו יוכל להקים דור חדש של יונים, בשובך משלו.
ביום החג התכנסנו, הילדים, ההורים וכול חברי המושב, לבושים חגיגית, זרי פרחים על ראשינו וסלים בידינו, לחגיגה הגדולה. בדרך כלל נבחר חבר בעל קול צלול ורם, שהכריז על "המכירה הפומבית " של הסלים.
כמובן, שהתמורה נוצלה למטרות חיוביות שונות
ולאחר השירים, הריקודים והמכירה, נהגו לבחור בסל המיוחד והשווה ביותר
איזו הרגשת גאווה הייתה לזה , שהסל שלו נבחר !!!!!
כשבגרתי ונישאתי, זכור לי יום ביכורים מיוחד במינו, שנערך בגן הילדים של בננו הבכור, רון.
ומעשה שהיה, כך היה:
בבוקר אחד התעורר בננו, לקול המיה של יונים. ליד מיטתו, בתוך סלסלת קש, חיכו לו זוג יונים לבנות, שהביאה סבתו מאטי מהשובך שלה במושב. כמובן, שהיונים נועדו לשמש כביכורים, יחד עם פירות מיוחדים, שקנינו בחנות הירקות. במשך יומיים , רון ליטף אותן, דיבר אליהן והן הפכו לחברות טובות שלו.
והנה הגיע היום הגדול- חגיגת השבועות בגן.
לבוש לבן, בידו סלסלת הקש המעוטרת בעלים ירוקים ובה יושבות היונים, קשורות ברגליהן, לבל יעופו, הגיע רון לגן. כל הילדים הצטופפו סביבו, וביקשו ללטף את היונים.
בתום החגיגה, ביקשה הגננת לשחרר את היונים, כדי שיעופו. אבל הילד סירב...
ניסינו להסביר לו , שיונים הן סמל לשלום ואם הן יעופו ויהיו חופשיות, אולי יבוא כבר השלום...
רק לאחר דקות ארוכות של דמעות , הוא הסכים.
התרנו את הקשרים, העפנו אותם למרומים, ורק לאחר מספר ניסיונות ושידולים הסכימו לעוף
כנראה שניחשו , שהשלום עוד יתמהמה...
חג שמח