שוברים את הכלים ולא משחקים
מאת תורה דראל (אסא)
מי לא מכיר את המשפט הזה? כולם מכירים!!!
אבל, אני יישמתי אותו ביומי הראשון במושב.
הייתי ילדה בת 6 , בת יחידה ומפונקת, כאשר הגענו בשעות הצהריים למושב. קבלנו חדר בבית משפחת חולי הנדיבה, כדי שבינתיים אבא יקים את הצריף שלנו. אני דאגתי לאוסף הצעצועים המיוחד שלי ( בובות, כלי מטבח קטנים, כדור גומי, וכד' ) . סידרתי אותם בפינת החדר ואת גולת הכותרת, שהייתה, קן ציפורים ובו שתי ביצים, הנחתי מעל הכול. זה היה קן מיוחד, שאבא הביא לי במו ידיו. כל הדרך ישבתי במשאית, החזקתי את הקן ושמרתי עליו מכול משמר.
אחרי הצהריים הגיעו אלי ילדים מהמושב, כדי להכיר אותי ולשחק. הם התפעלו מאוסף הצעצועים שלי ובעיקר מהקן- "הצעצוע האמתי ".פתאום, תוך כדי משחק, נשמט הקן מידי אחד מהם, הביצים נשברו ולי נשבר הלב, כל כך היה לי עצוב. בכיתי בכי תמרורים וכל החברים החדשים שלי נבהלו והלכו.
לקח לי הרבה זמן להירגע ולהרגיע את חבריי.
בימים ההם, החיים התנהלו ללא מחשב, טלפון, טלוויזיה או רדיו. היה לנו חם בקיץ וקר בחורף, אבל תמיד יצאנו החוצה ומצאנו חברים למשחק. שיחקנו, השתובבנו ובכלל לא השתעממנו
בימי החורף הקרים , שחקנו משחקים "מחממים " – מחניים, קפיצה על חבל, תופסת, מחבואים, קלאס, ובמיוחד הקפות. את המשחק המעניין הזה, שיחקנו בעיקר , בהפסקות הארוכות ובשיעורים החופשיים.
את משחקי הקיץ שיחקנו בצל הקריר- 5 אבנים עם שבעה שלבים, דוקים, גוגואים, וג'ולות פושטיות וראסיות
כמובן שהיו כללים למשחקים, אבל לא פעם , המפסיד לא יכול היה לשאת את ההפסד ושבר את הכלים. למעשה, שוברי הכלים הפסידו משני הכיוונים, כי נמנעו מלשתף אותם במשחקים הבאים.
רוב המשחקים היו מתוצרת עצמית – בובות ממקלות וסמרטוטים ואביזרים שונים, כיד הדמיון הטובה עלינו.
שיא היצירתיות היה בל"ג בעומר, כשהכנו את כל השנואים עלינו באותה תקופה ושרפנו אותם בהנאה