יש מים

אחד הלילות התעוררתי משנתי, לשמע קולות ויכוח רמים , מהחדר הסמוך.

קפצתי ממיטתי, פתחתי מעט את הדלת ונדהמתי. בסלון שלנו , הסלון שנפתח רק בארועים מיוחדים , ישבה חבורת נשים וגברים והתווכחו בקולי קולות. רציתי לדעת, על מה נסב הויכווח ולכן פתחתי את הדלת עוד קצת וניסיתי להקשיב.

בינתיים, קול פנימי התגנב אלי והזהיר אותי : " תורה, ילדים קטנים לא מקשיבים לשיחות מבוגרים.

סגרי את הדלת מייד!!! " כמובן, שהסקרנות גברה עלי, גרשתי את הקול הפנימי, שהיה קולה של אימא, והקשבתי...

 

אחד החברים, עמד וצעק: " חייבים להמשיך בחפירת הבאר!!! היו סבלניים, עוד מעט נמצא מים!! אתם כאלה תבוסתנים!! "

ראש הועד קפץ ועמד מולו, פניו סמוקים וצרח : " אנחנו תבוסתנים? השקענו את מיטב כספנו בחפירה הזאת. לא נשאר לנו גרוש, רק חובות. אי אפשר להמשיך כך!! מה שיוצא מהחפירה הזו זה רק חול ועוד חול...

 

עמדתי חסרת אונים ליד הדלת, דמעות זלגו מעיני. חפירת הבאר הזו , שהייתה סמוכה לביתינו, היתה מקור גאווה ותקווה לכולנו. סגרתי את הדלת, ולא יכולתי להירדם. והקולות? הם המשיכו להדהד עוד זמן רב.

 

בבוקר, בדרכי לבית הספר, ניגשתי לאתר החפירה. נוכחתי לדעת, שבינתיים , ממשיכים לחפור והחלטתי לעשות מעשה. ניגשתי לאימא והצעתי הצעה : , את התרומות השבועיות לקרן הקיימת, נאסוף וניתן לוועד, כדי שימשיכו בחפירת הבאר ".

היא חיבקה אותי וכשדמעות בעיניה , הבטיחה : "אל תדאגי, בינתיים אנחנו ממשיכים. נקווה לטוב..."

 

ואז, לאחר מספר ימים, זה קרה !!!

צעקות שמחה נשמעו בחלל האוויר: " יש מים !!! יש מים!!! "

מכל העברים החלו כולם לרוץ, מיוזעים ומאובקים.

המורה שחררה אותנו מהלימודים וגם אנחנו פתחנו בריצה לעבר הבאר.

המחזה היה מרהיב. מזרקה של מים מהולים בבוץ התנשאה לגובה רב. כולם התחבקו והתנשקו ופתחו בריקודים.חלק מהאנשים נכנסו מתחת למים הבוציים.

אנו הילדים עמדנו שמחים וגאים והצטרפנו לחגיגה