בית הכנסת

מאת אריה עמר

 

בילדותי,  בית הכנסת התקיים במבנה  של בית הספר / הגן, על שם עובדיה שלם. 

עובדיה שלם היה יהודי ממצרים שתרם כסף לבניית

מבנה בית ספר/ גן שנקרא על שמו.

בשבתות ובחגים שימש המבנה את המתפללים.

ביוון, לפני העלייה לארץ, רובם ככולם היו דתיים,

למדו במסגרות דתיות ודיברו עברית.

בארץ לנוכח קשיי הקיום, רבים אכלו מכל הבא ליד והפסיקו לשמור על כשרות.

אך רובם המשיכו להגיע לבית הכנסת. 

 

למיטב זכרוני את התפילות ניהל חיים כהן הסבא של אביתר. יחד עם

מוכתר הכפר  מרדכי לוי.

שהיה מיהדות בולגריה. מאוחר יותר חיים בן אהרון היה מבין המנהלים

את בית הכנסת.

 

התפילות התנהלו בעברית בנוסח יהדות ספרד.

החזנים היו מאיר מבורך וחיים נגרי שהנעימו בקולם בפיוטים ומזמורים.

המורה משה אבן עזרא לימד ילדים לקראת בר המצווה והעליה לתורה,

שנחוגה בבית הכנסת. מאוחר יותר בן שלמה לימד לקראת בר המצווה.

לפני המעבר למשכן שבו מתקיים בית הכנסת היום הוא התקיים

במבנה סמוך קטן יותר. 

(מתוך מידעון הוועד המקומי , אב תשס"ה- אוגוסט 2005)

 

בית הכנסת החדש

לקראת ראש השנה תתקיים חנוכת בית הכנסת החדש בצור משה.

מבנה בית הכנסת (מבנה יביל) התקבל ממשרד הדתות.

 

ציוד בית הכנסת: כיסאות, ארון, במה וכו' ופיתוח סביבתי הסתיימו לאחרונה.

עלות ההשקעה , סך של כחצי מיליון ₪ מתקבלת רובה מתרומות,

בעיקר מתושבי צור משה ומאגודה.

הוועד  נתן מימון ביניים עד לקבלת הכסף מהתרומות.

יש לציין כי רוב הכסף כבר הוחזר לוועד.

 

מתוך ספרו של אברהם כהן אביתר

 

נוהג הוא באוכלוסייה הנוצרית לקיים את טקסי התפילה הציבוריים הדתיים, בבניין מיוחד המיועד לכך, הרי היא הכנסייה. ביהדות לעומת זאת, מאז חרב בית המקדש, התפילה בציבור מחייבת מניין מתפללים וניתן לקיים אותה בכל מקום, תחת כיפת השמיים, באוהל ואפילו בחדר מגורים פשוט.

 

הבניין הציבורי הראשון שהוקם במושב הצעיר, לאחר תחילת אכלוסו, היה חדרון לבית הספר לידי כיתה א' וב' בלבד. כל יתר הילדים הבוגרים יותר, שרכו רגליהם ברגל או רכובים על חמור , אל בית הספר במושבה הקרובה. חדרון זה, אשר ברבות הימים הפך לגן ילדים , ממשיך בייעודו המבורך כגן ילדים, כמובן לאחר שהורחב ושופץ, עד עצם היום הזה.

בהיות אז המבנה הציבורי היחיד במקום, שימש חדרון זה גם כמקום כינוס לישיבות הועד, לאסיפה הכללית או למסיבות משמחות כגון: מסיבת חתונה, ברית מילה ועוד. הוא גם שימש כבית כינוס לתפילה בשבתות ובחגים.

יהדות יוון, בדומה לכל יהדות הבלקן, הייתה ברובה שומרת מצוות. לא קיצונית באדיקותה אך גם לא היו בה אפיקורסים להכעיס. כולם החל מגיל ילדות ביקרו בבית הכנסת, יחד עם הוריהם, לפחות בשבתות וחגים , והיו מודעים לנוהגי התפילה ומכירים את לחניה.

במושב הצעיר, מיד עם התחלת אכלוסו , לא התהווה כל קושי לרכז מניין, ולקיים את התפילות בשבתות, ולא כל שכן בכל יתר מועדי ישראל. מבין המתיישבים הראשונים במקום, לא היה אך אחד בעל השכלה רבנית, אך מזמרים בעלי קול ערב וגם כאלו שיכלו לשמש שליחי ציבור , נמצאו ביניהם. כך שבית הכנסת המאולתר שימש מקום משיכה בתפילה הערבה לאוזן, ואשר לקחו בה חלק מי בזמרת יחיד ומי בזמרה בצוותא, כל באי המקום.

בתחילה קשה היה להבחין מי היו הפעילים והדואגים לקיום המוסד הזה. כמעט כולם התעניינו , נתנו שכם ותרמו את חלקם, מי בעריכת התפילה, מי בדאגה לתשמישי הקדושה ומי בסיוע אחר. במרוצת הזמן , ללא בחירה מאורגנת נוצר צוות מוביל עם חלוקת תפקידים מוגדרת, אשר פעל כולו בהתנדבות ולא על מנת לקבל פרס. אנשים אלו תרמו מזמנם ומכספם בנסיעות מחוץ לכפר או ברכישת אביזרים נחוצים לקיום המצוות.

 

בן עזרא, יליד איזמיר, שימש כקורא בתורה. משה יחיא , איש תמים ושקט , נמוך קומה, שימש כשליח ציבור וחיים כהן קיבל על עצמו את ריכוז הפעילות ושימש כגבאי. היו כמובן עוד מסייעים כגון:מבורך, הגבוה משכמו ומעלה עם הקול הערב, אשר היה מנעים בתפילה ומגרה חברים נוספים לנסות כוחם בפסוק אחד או שניים.

עם קום המדינה והגברת העלייה לארץ, הוחל בהרחבת הישובים וגם המושב הזה קלט עולים חדשים שזה עתה עלו ארצה, בעיקר עולים מבולגריה ומיוון.  בתים למגורים לא היו וגם תקציב המוסדות המיישבים היה דל, לעומת הצרכים העצומים של קליטת העלייה ההמונית.

תרומה, שכנראה נתקבלה מממשלת שבדיה , הובאו צריפי עץ שבדיים , בנויים כהלכה , בעלי שתי שכבות עץ בקירות חיצוניים כהגנה מפני הקור והחום. היו בהם שני חדרי שינה ומטבח. מבנה די נוח ומרווח למגורי משפחה ממוצעת.

חלק מצריפים אלו שופצו או הורחבו במהלך השנים ומשמשים עד היום כמגורים במשקי החברים. ברבות הימים נמצאו חברים אשר לא הסתגלו לחיי הכפר , חלקם עזב ועבר לעיר או למקומות אחרים וכך יצא שמספר צריפים נותרו עזובים ובלתי מאוישים. העזובה ופגעי הזמן החלו לתת אותותיהם והייתה סכנה שעוד מעט יצאו מכלל שימוש.

 

חיים העלה רעיון , ולאחר שקיבל את הסכמת ועד הכפר , הוא השקיע את כל כולו ולא חסך מזמנו עד השלמת תכניתו. שני צריפים ריקים ומוזנחים פורקו והועברו למרכז הכפר, ליד גן הילדים ומגדל המים ושם הורכבו מחדש ומקירותיהם הוקם מבנה מלבני נרחב אשר אפשר להכיל כמעט את כל תושבי המושב הקטן. המבנה טויח מבחוץ, מחיצת העץ סימנה את עזרת הנשים ממערה וארון הקודש הועמד במזרח.

הווי מסוים התחיל להיווצר במקום. פרט לבן עזרא אשר קרא בתורה ומשה יחיא שהיה שליח הציבור, שניהם היו מנהלים את התפילה בקביעות, נוספו חברים חדשים אשר לקחו לעצמם "חזקה", אשר נשמרה בקפדנות, על אילו פסוקים בתפילה או בפיוט , בחגי המועד או בסליחות, הם זומרו תמיד על ידם , כגון: תפילת "רחמנה", שהייתה חזקתו של החבר רומנו, או את "אבינו מלכנו" שהחבר מנטש הקפיד לשמור על זכותו לזמר אותו בפאתוס. היו גם נוספים כגון "שפל רוח" ו"ההדרת והאמונה לחי העולמים" ועוד, שהיו מנת חלקם של חברים אחרים. היו גם יוצאים מן הכלל. נתן וחלקיה , שני חברים שלמדו בצעירותם בתלמוד תורה בסלוניקי, דווקא הם מיעטו לבקר בבית הכנסת, פרט ליום כיפור , כאשר כל הגברים , כולל חלקיה ונתן מילאו את בית הכנסת עד אפס מקום.

גם כל נשות הכפר מילאו את עזרת הנשים ואת החצר בחוץ, לשמוע את התפילה הרמה ומחכות עד להופעת שלושה כוכבים בשמיים לשמוע את תקיעת השופר, אז נחפזות אל ביתן להכין את הקפה ואת המרק להפסקת הצום.

היה רק חבר אחד שלא דרך בפתחו של בית הכנסת בכפר עד יום מותו. היה זה החבר סולימה. האיש נחשף לקומוניזם בצעירותו בסלוניקי, לא ברור איך ולמה עזב את יוון ועלה ארצה בשנות השלושים , כאשר הקומוניזם היה מקובל ונערץ ע"י מיליוני אנשים בכל העולם וגם דגל באנטי ציונות? וגם איך השתלב לקבוצת היסוד של המושב ובחר בהתיישבות חקלאית?

 

החבר סולימה היה נגר במקצועו , בעל מקצוע מעולה דייקן וקפדן מאוד בעבודתו, אך גם ישר כסרגל בהתנהגותו . הוא היה נשוי למארי, אישה שקטה גם היא. הזוג היה חשוך ילדים. נוהג קבוע עשה סולימה . ברצותו להבליט את רתיעתו ואת התנגדותו לדת הוא היה מקפיד , ביום כיפור, להשקות את גינת ביתו, שהייתה ממוקמת לא רחוק מבית הכנסת. הממטרות הסתובבו לעיניי כל , למרות הוראה מפורשת של עובד המים שלא להשקות ביום זה, היות והמשאבות בבארות המים שבתו ויתכן מאוד שהמים לצורכי החי במשק, מבריכת המים הרזרבית יאזלו עקב השקיית שדותיהם.

 

תמונות: